כל דבר שאני נוגעת בו מתמוטט, מתמודדת עם ציורים וחתכים

אני הורסת הכל. כל דבר שאני נוגעת בו מתמוטט. גם כשזה הדברים הכי קטנים, ההורים שלי כועסים ומכניסים אותי למעין התקפי חרדה ואני משתגעת. אף פעם לא אובחנתי כבעלת הפרעת חרדה אבל אני די בטוחה שחוויתי התקפי חרדה..בנוסף לזה, אני כל הזמן בלחץ שמישהו עוקב אחריי. המחשבה הזאת לא יוצאת לי מהראש...קשה לי להתקלח מהפחד שמישהו יפתח את הדלת, גם אם אני נועלת אותה, וזה קורה גם שאני מתלבשת. אני לא מצליחה להרדם בלילה בגלל המחשבה הזאת. אני לא יכולה לתפקד בכיתה כשכל פעם אני צריכה להסתובב ולשמוע כל רעש קטן ואז אני נלחצת ופשוט מפחדת. אני מפחדת. אני מרגישה גם ריקנות. כאילו משהו חסר, וזה מונע ממני להיות מאושרת..יש לי הכל! יש לי הורים מדהימים שתומכים בי, אומנם חברים שלי לא מי יודע מה מתנהגים כמו כאלה אבל בזמן האחרון לא היו לי תקריות איתם (וזה די..נדיר), אני תלמידה די טובה, אבל משהו פשוט חסר כאן.
וזה לא הכל..אף פעם לא התאהבתי, אבל אני לא רואה עתיד עם בן המין השני. לא יודעת..לא מסתדר לי. אני חושבת שאני לסבית, אבל אני לא יכולה כרגע לדבר על זה עם אף אחד שקרוב אליי כי אני מפחדת שישפטו אותי..אבא שלי הומופוב, חברים שלי הומופובים, ואני גם מגנה על הקהילה הגאה מולם ואז עולות שאלות כמו ״את לסבית? את אוהבת בנות?״ ואני לא יכולה להגיב אליהן כי אני מפחדת. וכל הדברים האלה שעוברים עליי כרגע לא יוצאים בצורה הכי טובה...לפני שנה בדיוק התחלתי לפגוע בעצמי. זה התחיל מפצירות וזה היה שריטות קטנות ולא משמעותיות והפסקתי לכמה חודשים ולפני חודש מצאתי מברג ומחדד..אז לקחתי את הלהב מהמחדד. ו..כן. חתכתי. לפני חודש התחלתי. ואין לי ממש מוטיבציה להפסיק. וזה אירוני, כי הייתה לי לפני כמה ימים סתם שיחה קטנה וחסרת משמעות עם היועצת והיא סתם כזה אמרה שכשמישהו חותך את עצמו צריך לדווח. לא זוכרת למה היא אמרה. לא אמרתי לה כלום, אבל זה שיעשע אותי משום מה.
ואת כל זה אני פשוט אוגרת בתוכי.
אתם לא חייבים לענות, אני לא ממש חושבת שיש איך לעזור לי...כי אני כן פורקת עצבים ע״י ציור אם לא חתכים, ואני שומעת מלא מוזיקה שמחזקת אותי וגורמת לי לא לחתוך עד שאני נשברת, ושנה שעברה הסיבה שהפסקתי לחתוך הייתה הזמר האהוב עליי, והוא מונע ממני לחתוך עד שאני מגיעה לנקודות שבירה גם היום, אבל זה לא אומר שלא קשה לי. כי קשה לי.