שלום כאן קוגי
שישי בערב אני מסתכל החוצה מהחלון, ומנסה להבין למה אני בעולם הזה??
אין סיכוי בעולם שנולדתי בכדי לעסוק במקצוע שאני מסיים, לשמן מערכת גדולה כמו המדינה שלנו, לדאוג למשפחה שלי ולשמח את דור העבר והעתיד.
אין סיכוי שנולדנו רק בכדי לחיות חיים בינוניים בכדי לראות פרצופים עצובים.
למרות שאני עסוק בצורה בלתי רגילה בחיי היום יום בהצלחה שלי וכד'.
זה הכל מקבל פרופורציה מהר מאוד אחרי, שאדם שהכרת נפטר.
בין כל החתונות המבחנים העבודה החדשה, פתאום הכל עוצר ומקבל פרופורציה, הערכה מחדש.
אין מצב שנולדתי לעולם הזה בכדי ללכת לעבודה מ 6 עד 8, אמת הגשמה עצמית אדירה אבל ואבל גדול ...עד לאיזה גובה העצים יצמחו?? עד חצי הגובה שלהם?? או עד הגובה המקסימלי ביותר שהם יכולים!?
אז למה אנשים נכבים? למה הם לא ממשיכים לעבוד קשה בכדי להמשיך לצמוח!?
אנשים מפחדים ...לפעמים גם אני, מפחדים להיפגע הרבה יותר מאשר מההצלחה עצמה.
הם חוששים שאם ינסו מה יקרה אם יכשלו...במקום זאת חייבים לראות את ההצלחה אל מול עניינו....החיים הם לא נקודה סופית...לא בסופש לא בסוף התואר לא כשהילדים יעזבו...החיים הם עכשיו .....הגיע הזמן לצאת לחיות.
מכאן קוגימן שולח לכם חיבוק גדול ואוטף כזה שמקבלים מהאח הגדול כשהוא חוזר מהצבא, מהאבא שמגיע מהעבודה, מהילדים שהתגעגעו וצועקים אבא! כשאתה בסוף היום.
החיבוק המדהים הזה שאין כמותו....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות