היי לכם.
יש לי חרדה חברתית, או ככה נקרא מה שנדמה לי שיש לי. עברתי לבית ספר חדש לפני זמן מה, ועדיין מנסה להתאקלם. קשה לי לדבר עם אנשים, וגם אם אני עושה את זה אני מגמגמת מאוד, ומדברת חלש כל כך. אני לא פותחת בשיחות, לא מסתכלת לאנשים בעיניים כמעט, בטח שלא עם "המקובלים", או ילדים שאני מרגישה שהם "שווים" ממני באיזשהו אופן.
והעניין הוא שאני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שהם בדיוק כמוני, אבל המחשבה של 'מה הם חושבים עלי' או הפרצופים שהם תוקעים בי, גם אם אני מדמיינת אותם עושים את הפרצופים האלה, פשוט מערערים אותי.
לפני שאני פונה למישהו אני מנסחת לעצמי בראש את השאלה שוב ושוב. לפני כל יום אני אומרת לעצמי "אני אדבר עם אנשים, אני אפתח שיחה, אני לא אגמגם!"
אבל זה לא ככה. לפעמים אני פשוט מתביישת מכדי לפתוח בשיחה, לפעמים אני מתגברת על זה, אבל בסוף נשמעת כאילו אני ממלמלת לעצמי. אני נראית סנובית אולי, אחת שלא רוצה להתחבר, נידחת, לא שייכת וכו.
ואתם יודעים מה, עם המצב הזה אולי אפשר להתמודד, אבל האני האמיתי שלי רוצה לצאת החוצה ולפרוץ את חומות המבוכה.לפעמים אני פשוט צוחקת בחוסר נימוס משווע,או אומרת הערה לא קשורה, וזה כשאני נואשת לחלוטין,ואני לא מבינה מה קורה לי.אני כל כך מתביישת מעצמי אחרי אירועים כאלה,עד שבא לי להכות את עצמי עד זוב דם. זה נשמע הגיוני?
אני רוצה לפרוץ החוצה,וכשזה קורה, במקום להרגיש גאווה אני נמלאת בושה וחרטה.
האם עש אנשים שהם כמוני? האם עש לכם עצות? אני מרגישה טיפשה,ובודדה מאוד. כאילו אני שוקעת בתוך היאוש והבושה מעצמי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025