מרגיש חסר משמעות, מוצף, חסר אונים וכלוא

אני לא ממש בטוח מה אני אמור לכתוב, כי אני בעצמי לא בדיוק מבין שום דבר מזה. אלו תחושות שהתחילו שנה שעברה, והתגברו במהלך השנה הנוכחית. כל כך הרבה דברים שאני לא יכול להבין, שמצליחים להיות כלום באותו הזמן. זה התחיל מבעיות עם החברים, והמשיך לתחושות כמו חוסר משמעות, חוסר תקווה, חוסר אונים, הצפה, ריקנות, בדידות, חוסר היגיון וכו', וגם חוסר תחושה טוטאלי למרות כל אלה. יש רגעים שאני מרגיש כל כך לחוץ מהכל שאני מרגיש כאילו הלב מתכווץ, ומדי פעם אני חווה התקף פאניקה, אבל לא משנה כמה אני אנסה להסביר את כל התחושות אני לא אצליח, כי אני לא מבין אותם מספיק כדי לעזור למישהו להבין. בנוסף, אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני מכריח את עצמי להרגיש רע. מהרבה מאוד סיבות, כמו הידיעה שיש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני, או הרגשה אמיתית הרבה יותר במצב של סבל, או אפילו תחושת ייחודיות אולי, והכל מתערבב ואני פשוט רוצה שמשהו ישתנה, כי כבר נמאס לי.

חוסר המשמעות תמיד משמש כendgame בכל מחשבה שיש לי. אני לא מוצא טעם בלהרגיש טוב או רע או בכלל, ויכול להיות שזה יישמע מוזר או שלא תצליחו להבין, אבל קשה לי להבין למה בסופו של דבר, אני שונה מרוצח, או אנס, ואני מאוד מקווה שאני לא גורם למישהו לחשוב שאני מזלזל בחומרת מעשים כאלה, כי אני מבין שאלה דברים אסורים ואני מבין למה הם אסורים. אני לא מבין למה זה משנה. לא רק זה, דברים בכללי. הכל. וכלום. ואני מתחיל לאבד היגיון.

לפני כמה חודשים התחלתי לפגוע בעצמי, דבר שרק גורם לי להרגיש יותר אשם, כי ההורים שלי יודעים; לפני כמה שבועות דיברתי עם היועצת בבית הספר והיא דיברה איתם. אני מרגיש כאילו אני אחראי גם על הרגשות שלהם, כי אני יודע איך זה גורם להם להרגיש כשאני עושה דברים כאלה לעצמי, וקשה להם מספיק. ברור לי שאני לא באמת אחראי עליהם, הם אמרו לי בעצמם וידעתי את זה הרבה לפני כן, אבל אני לא יכול להיפטר מהאשמה הזאת. מחשבות אובדניות גם יש, האמת שהיו כבר מאז היסודי. מוות תמיד הפחיד אותי מאוד, היו כמה שנים שהיה לי קשה לישון בלילות, וחשבתי על כל הדברים האלה מגיל קטן מאוד. אין לי שום כוונה לפעול בהתאם למחשבות האלה, כי אני פשוט מפחד מדי. ככה אני מרגיש כלוא, בין החיים והמוות, עם התחושה שאני לא נמצא באף אחד מהם.

הקשיים בשינה פחתו כשהבעיות האחרות הגיעו, זה כאילו ככל שאני יותר מדוכא החרדות שלי מהמוות פוחתות, ואני לא יודע מה אני מעדיף.. אני בכלל לא בטוח איך אני רוצה להרגיש. אולי להרגיש רע זה מה שטוב לי.

אני לא יודע אם אני מדוכא מבחינה קלינית, אני עכשיו בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שבועות, ואני מקווה שאני אצליח להבין מה המקור להכל, אבל אני לא מרגיש כאילו זה הולך לעזור. הכל מרגיש כל כך לא אמיתי וחסר משמעות, ואני מתחיל לחשוב שאני רוצה להשתגע ולאבד כל קשר עם המחשבות שלי. אני יודע שאני מתבגר, אני יודע שזה נורמלי להרגיש ככה, אני יודע שכולם סובלים, אני יודע שרוב האנשים סובלים יותר ממני, וכל הדברים האלה רק גורמים לבעיות האלה להפוך לכלום. כשאני מרגיש רע, עם הבעיות שלי, פתאום יש משהו שמרגיש אמיתי. כשגם הבעיות הופכות לכלום, לא נשאר לי שום דבר אמיתי.

אין לי מושג למה אני כותב את כל זה. יכול להיות שזה מוכיח שאני כן רוצה שהמצב ישתפר. אני גם לא יודע אם זאת פריקה רגשית או בקשת עזרה. הכל כל כך מבלבל, ושוב, נכון שככה זה הגיל, אבל אם זה באמת אמור להיות ככה, אז אני פשוט לא רוצה להתבגר. זה לא משהו שיכול להיפתר באכילת קייל, או הרמת משקולות, או אלוהים יודע מה יש לאנשים עוד להציע. והאמת שלא משנה מה התגובות כאן יגרמו לי להרגיש, בסוף, כשאני אהיה לבד יותר מעשר שניות אני ארגיש רע בדיוק כמו תמיד. גם להגיד שזה יעבור, ושזה ככה לכולם בגיל הזה, שוב, לא עוזר. אני לא חושב שברגע שאני אגיע לגיל 18 אני פתאום ארגיש נפלא ומלא מוטיבציה. גם כל תגובה אופטימית לא תעזור לי, כי אני לא מרגיש אופטימי בכלל. אני לא מסתכל החוצה ורואה פרחים, פרפרים ואהבה. אני מסתכל על כל אדם ורואה רק את הסבל בחיים שלו.
אבל שוב, מה זה משנה?