רק רוצה שההורים שלי ידעו לשחרר

אני בת 17 וחצי ונורא קשה לי לחיות את החיים שלי! אז כמו שכבר הבנתם ההורים שלי חונקים אותי וזה בא לידי ביטוי בשעות שינה והכל עכשיו אני קרובה לאמא שלי או לפחות רוצה להיות קרובה אליה אבל אני מרגישה כאילן אני צריכה להסתיר ממנה מלא דברים ובמקום לספר לה על הנשיקה הראשונה או השניה אני לא יכולה לספר לה על זה. אני לא תמימה עישנתי שתיתי חוויתי כמה דברים בתור בת נוער. אני באמת לא ילדה רעה באמת משקיעה בלימודים זה מאד לשוב לי ולהורים שלי אני לא מעשנת או שותה (רק ניסיתי את הדברים האלה) אבל ההורים שלי לא יודעים משום דבר שקורא לי או אפילו לצאת עם חברות בשעה 11 בקושי מרשים לי. אני מרגישה חנוקה ושכל רגע אני עומדת להתפוצץ ואני יודעת שהכח מאהבה ודאגה אבל הם לא מבינים שהם הורסים לי את החיים ואני יודעת שאני בטח נשמעת כמו עוד סתם ילדה בגיל 17 שמתלוננת על משהו טיפשי אבל כל החברות שלי מרשים להם לצאת ולחזור ב3 בבוקר ורק אני צריכה לישון אצל חברה ולהסתיר מההורים שלי כמובן שהם דואגים להתקשר כל 10 דקות ואז אני צריכה לרוץ למקום שקט (מחוץ למסיבה) ולהגיד שאנחנו הולכות לישון. הם לא מבינים שאני כבר בת 17 או שהם פשוט מקובעים על הדעות שלהם וחושבים שהם יכולים למנוע ממני את גיל ההתבגרות. אני אולי לא הבן אדם הכי אחראי בעולם אבל אני תלמידה מצטיינת שמשקיעה ואני לא רואה איזה סיבה יש לא לסמוך עלי אני לא כל יום יוצאת למסיבה אני לא שתיינית או לוקחת סמים (לא שיש לי בעיה עם אנשים כאלה) אבל אני פשוט לט מבינה איזה סיבה יש להורים שלי לא לדעת לשחרר קצת או להבין שאני צריכה קצת אוויר. המקרה ששבר אותי היום ובגלל זה אני חייבת עזרה הוא ששלושת החברות הכי טובות שלי קבעו בשעה 11 בבית של מישהי סתם כדי לדבר ולראות סרט וההורים שלי פשוט לא הרשו לי לצאת בלי שום סיבה (למרות שכל היום למדתי לבגרות במתמטיקה ושמחר בבוקר אין לי כלום) פשוט אומרים שמאוחר ושלא רוצים שאחזור ב2 למרות שאני בדרכ נשארת ערה עד איזה 3 בלילה ורואה טלוויזיה או מדברת עם חברות בטלפון כי לא מרשים לי לצאת ולא משנה כמה אני בוכה ומתחננת ומסבירה הם לא מבינים את זה הם מקובעים על הדעות שלהם בנוגע למתבגרים. אה חשוב לציין שיש לי אחות תאומה ואח בן 15 ואחותי פחות יוצאת וגם אם היא יוצאת היא לא מגלה להורים (אבל היא יוצאת הרבה פחות ממני). אז בבקשה אם מישהו יכול להסביר לי איך לגרום להם להבין שאני זקוקה לחיים חברתיים כי בלי חברות שלי אני באמת נכנסת לדיכאון ואני פשוט מרגישה כמו אסירה בבית שלי