זה ככ קשה. כבר ניסיתי הכל. איך לפחות להקל בכאב

קודל כל תודה לכל משמקדיש מזמנו לקרוא:)
הסיפור שלי מתחיל לפני 13 שנים. כיתה ה
עברתי מהדרום לעיר ת"א לבית ספר חדש.
חיי החברה שלי השתנו ב-180 מעלות. לצערי
לא מהסיבות הטובות. בדרום הייתי מבין הבנות
המקובלות בכיתה כך שכמעט כל יום ביליתי את אחר הצהריים אצל חברה.
כשהגעתי לת"א הכל השתנה. כבר ביום הראשון קיבלו את פניי " חבריי לכיתה " " בסבר פנים יפות
עם חרם חברתי מהקשים ביותר כזה שאני לא אשכח. רגעים שצרבו את ליבי. אפילו יותר כואב מצריבת מדוזה. אני זוכרת כמה רגעים " יפים "
סליחה? המילה המדוייקת יותר כואבים!! רגעים שאני לא מאחלת אפילו לילדים שיהיו לאלו שהפכו אותי קורבן להצקות. אחד הרגעים היה בכיתה ה הפסקת צהריים יצאתי לחצר וכמה ילדים החליטו לזרוק עלי אבנים ואם זה לא מספיק כואב אז גם להשפיל אותי ולשיר כולם שונאים את.. ויש עוד רגע שצרב את ליבי. בכיתה ו אחת הבנות עשתה יום הולדת היא הזמינה את הבנות בכיתה חוץ ממני. את זה גיליתי במקרה. ועוד משהו? בכיתה ט' פתחו קבוצה בפייסבוק כולם שונאים את.. הפיצו תמונה שלי והחלו להשפיל אותי. בתוך כל זה. לא הבנתי למה כל " הטוב " הזה מגיע לי. ועוד יותר מסכנים היו ההורים שלי
שלא הפסיקו לשמוע את המשפט " הציקו לי היום בבית הספר " אני מאחלת לאותם ילדים שישלמו ויכאבו בדיוק כמו שהוריי כאבו ובכו את כאב ביתם
החרם נמשך עד כיתה ט' אך למעשה הרעה החברתית נמשכת עד היום. מאז כיתה ה מאז היום הראשון בו חיי הפכו למרור חברתי ועד היום אין לי חיי חברה אין לי חברים. וכשאני אומרת אין לי חברים אני מתכוונת לאין חברים במלוא מובן המילה. לאין עם מי לצאת בסופש. אין מי שיתקשר לאחל מזל טוב. אין עם מי לכייף. להיפגש. אין!! לא הרבה אנשים היו מצליחים לחיות בשפיות 13 שנה בלי חברים. כמה שזה מצחיק ועצוב ביחד כבר חגגתי אסור בלי חברים
ואני כבר בעשור השני. אני רוצה לספר לכם איך נראים הסופשים שלי. יום שישי בערב. אמא ואבא יוצאים. אחי הגדול יוצא אחותי הקטנה יוצאת
אני? אני גם יוצאת לבד לרחוב עם עצמי.
אומנם יש לי רישיון אבל אין לי רכב. ולמרות שזה קרוב עדיין אין לי איך להגיע בשישי בערב מרמת גן לתא. נכון יש טקסי אבל אני לא יוציא ככ הרבה כסף על טקסי רק כדי להיות לבד. אז אני נשארת בבית.בערך בשעה 21:00 הולכת למסעדה ברחוב בשכונה אוכלת ארוחת שישי ( לבד ) עושה עוד סיבוב קצר ברחוב ועולה הביתה. מול המסעדה יש בר שכונתי קטן. כואב לי להסתכל עליו. כואב לי בעיניים ובלב. אי אפשר לפספס את הפאן של הצעירים בגילי פלוס מינוס שיושבים נהנים צוחקים מבלים עושים צייסר לחיים והכל כמובן יחד!! אז אני עולה הביתה והדמעות זולגות ככה בשגרה אני קוראת לזה דמעות סופש. כי הסופש זה החלק הכי קשה של השבוע בכל הבדידות.
והדמעות? גם אם ארצה להפסיק הן ממשיכות
הן תוצאה של עצב כאב תסכול חוסר ידע והצלחה לצאת מהמצב ובעיקר השאלה למה דווקא אני? מה עשיתי שכל זה מגיע לי? ובבית? גם לבד
לאט לאט מתחילים בזה אחר זה לחזור שאר בני הבית אחותי הראשונה בסביבות 23:00 אחכ ההורים שלי בסביבות חצות ובסוף אחי כבר הרבה אחרי.. מספרים חוויות ממשיכים לדבר על הבילוי וזה לגמריי מרגיש זר. אני רק יכולה לספר על הסיבוב ברחוב בשכונה. בצבא כבר התחלתי וניסיתי לשנות את המצב אך לצערי התגייסתי והשתחררתי עם אותו מצב חברתי + תחילתו של ייאוש. וכך זה היה. בטירונות הכרתי חיילת מקסימה סוף סוף משהי שקיבלה אותי והתייחסה אלי ברצינות. לצערי היא שובצה לשרת בבסיס סגור עם יציאות מהגהנום ובנוסף גרה באילת ולכן לא הייתה אפשרות לשמר אותה. אחכ בסדיר עצמו הכרתי כמה חבר'ה נחמדים 2 בנות ובן
הייתי מבלה איתם בחדר האוכל. עושים כיף במשרד ומעבירים בסבבה את היום. ואז החלטתי לקחת צאנס ולהציע לשתי הבנות כל אחת בנפרד לטייל בערב. אחת לא ענתה. והשניה כל פעם תרצה שהיא יוצאת עם חברות. היא אפילו לא החשיבה אותי כחברה. השתחררתי אחרי שירות מלא נכנסתי ללימודים. חשבתי שבאוניברסיטה אני אמצא, אז חשבתי!! טעיתי גם בענק. לצערי כולם בחוג גדולים ממני בטווח של 27÷ מלבד בחור שקטן ממני בשנתיים. כך שבגלל פאר הגילאים אין לי את מי להכיר. אז ניסיתי להירשם לקבוצת כושר בסטודיו וגם שם אני הכי קטנה והבנות שם נושקות ל- 30. ושוב אין לי עם מי ליצור חברות. ואז החלטתי לנסות את מים שקטים ראיתי שזאת קבוצה לחרדה חברתית ויש קבוצה לגילאי 18-25 אמרתי אחלה! גם לגילי גם תא
וגם אולי שם אלמד איך ליצור חברויות. אז התקשרתי ביקשתי לדבר אך לצערי הגברת שאיתה דיברתי החליטה לעשות סלקציה מתוך שיחה של שתיים שלוש דקות היא החליטה שאני לא סובלת מחרדה חברתית. ולכן לא מעוניינת לצרף אותי. פייר? התבאסתי. עד שמצאתי משהו לגילי ושגם יעזור לשפר מיומניות. יש לציין שהיא לא פסיכולוגית ובכלל איך אפשר לומר לאדם שעבר חברתית את כל הסבל שאני חוויתי שלדעתה לא מדובר בחרדה חברתית??
בכל אופן כמו שאתם שמים לב ניסיתי לצאת מהמצב אך לא הצלחתי למצוא מסגרת עם בני גילי שיהיה לי סיכויי לקשר. וכשכבר הייתה הזדמנות כזאת במים שקטים דחו אותי ובצבא החיילת תרצה כל פעם שהיא כבר קבעה עם חברות וכאן החשש שלי שאצליח ליצור חברות מוגבלת למסגרת ולא מעבר.. כלומר לכל אחד יש את החברים שלו וברגע שארצה לפתח את הקשר מעבר ונגיד להיפגש בסופש ידחו אותי. קורסים עבודה לימודים זה לא מסגרות להכיר כבר אמרתי על הפאר גילאים.. אני מחפשת מסגרת חברתית לגילאי 20-25 ( לא חוג!) עם אנשים פתוחים שכן
רוצים להכיר עוד חברים. חשוב לי שזה יהיה בטווח הזה של גילאים ועדיפות לאזור תא רמת גן
אם מישהו מכיר אני ממש ישמח שתכתבו לי
אני מאוד רוצה לצאת מהבדידות וסוף סוף שיהיו לי חברים. אני לא שונה. מאף אחד וגם אני רוצה כמו כל בניי גילי חיי חברה לבלות ולהיפגש עם חברים. אז אם אתם מכירים משהו שעונה על הדברים שרשמתי שאני מחפשת אשמח אם תעזרו לי.
שוב תודה לכל מי שהקשיב לי
ואגב למי ששואל למה עשו עלי חרם זה כי הייתי שמנמנה היום אני כבר השלתי קילוגרמים ואני סבבה.