אני נשואה מגיל 21. בעלי עם מחלה כרונית והעניין שלו בחיים מועט מאד.
מה זה חיים? ילדים, בילויים, נסיעות, סקס.. חברים וכו.
אני מאד מתוסכלת כבר המון שנים. בשלב מסויים התחלתי לנסוע עם הילדים לבד בחופשים כי הוא לא מעוניין לבוא, מגיע להם ולי להנות. אני בולעת בשקט סימני שאלה ותהיה של אנשים שלא מבינים איך באופן קבוע אני נוסעת עם הילדים לאילת, לקמפינג, לחברים בעיר אחרת באופן קבוע בלעדיו.
יש לציין שאין לו מגבלה פיזית וחוסר הרצון שלו נובע מכך שהוא אוהב שגרה וגם סובל מדיכאון
כל פעם שכנעתי אותו להתחיל טיפול והפסיק אחרי פעם או פעמיים
כל כמה שנים עולה בי התמרמרות! אני רוצה זוגיות, לצאת, סקס. הרבה גברים מתעניינים בי ועד היום לא שיתפתי פעולה.
יותר מסקס אני רוצה לצאת לרקוד, לבלות.
אני רוצה מישהו שיהיה מעורב יותר בחיי הילדים כמו שיעורי בית ופשוט לדבר איתם על מה שקורה בחיים שלהם
אני סוג של אם חד הורית, הוא עובד ויש הכנסה ממנו אבל אין שום מעורבות בכלום. הוא שקוע כל הזמן בעצמו נון סטופ. לא חושבת שיש לו רומן או משהו אחר, פשוט יושב ותקוע בתחת של עצמו ולא מעניין אותו כלום חוץ מהעבודה ולגלוש במחשב.
בניגוד לאם חד הורית אחרת או גרושה, אין לי ״סידור״ עבור הילדים( הוא יכול להיות אתם בבית אבל לא יכין אוכל, יישב על שיעורים וכו)
וגם אני לא נפגשת עם אחרים.
אני בכלל לא בטוחה אם זה היה מפריע לו. היתה תקופה שהייתי מובטלת ובמשך שלושה חודשים כל שבוע נפגשתי לקפה עם קולגה גבר וזה לא הפריע לו.
הקש ששבר את גב הגמל הוא שהצעתי שניסע פעם במליון שנה וההורים שלו ישמרו על הילדים. ההורים שלו שגרים בעיר אחרת ליד אחותו ועוזרים לה כל יום, הסכימו בלי בעיה ולקחתי חופש מהעבודה, והוא.. דאג שזה לא יצא לפועל
אני יושבת ובוכה וכועסת. מגיע לי יותר! אני מבזבזת את השנים הכי יפות שלי סתם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות