משבר נישואים שהוביל לבגידה וכמעט גירושין ועדיין אין לי מנוח

זה כ"כ ארוך שאני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני כותבת את הפוסט הזה ברפיון מוחלט, אני מותשת, אבודה ומעורערת עם עצמי יותר מתמיד.
אני אנסה לתמצת ולתת את התמונה בגדול אבל ברור שמה שהרגשתי וכל מה שאחשוף פה הוא אפילו לא הקצה.

אז ככה,
אני נשואה 6 שנים יש לנו ילד אחד בן 5, בגדול מכירים מאז הנעורים ומשם שמרנו על קשר והתחתנו, מאוד צעירים.
אהבתי אותו בכל מאודי והוא היה גם הראשון שלי,
אני לא יודעת אם להגיד שהכל היה בסדר מאז ומתמיד כי כבר בשנה הראשונה לנישואים החלו בעיות שחשבתי שהם "כמו אצל כולם".
הבחור היה די מרוחק ממני , מאהבה ענקית פתאום הכל ירד (מהצד שלו) וכשהבן נולד הרגשתי את זה עוד יותר.
אני בחורה די יפה מאוד מחוזרת (מציינת את זה רק לצורך התמונה) תמיד טיפחתי/מטפחת את עצמי, וכשהייתי מנסה ליזום מגע ויחסי מין הוא היה פשוט נמנע ממני.
אני מדברת על תקופה ארוכה שאני פשוט יושבת ומעירה אותו כדי שיהיה איתי והוא טוען שאין לי כוח או שהוא עייף.
לא בילויים, לא בתי מלון, לא שיחות נפש לתוך הלילה, סקס פעם באף פעם וגם על זה היה עושה לי טובה.
כשישבתי יום אחד לדבר איתו ולהתייעץ ענה "אני לא פסיכלוג מה את רוצה ממני" ומאז כמובן לא שמע ממני חוץ מעניינים טכניים של בית.
כמה שנים שהוא הצליח לכבות אישה כ"כ מינית וכ"כ אוהבת הוא פשוט גרם לי סלידה ממנו כי האהבה אליו פגעה בי.
נסו לדמיין מצב שהיחסים בבית כ"כ נוראיים כ"כ קרים ובו זמנית הפיתויים מהרחוב הם בלתי פוסקים!!
סבל בל יתואר!!

אחרי 3 שנים כאלה של שיממון זוגי הכרתי מישהו,
כן, אני שונאת את זה וכשאני קוראת נשים שכותבות על זה זה מרתיח אותי אבל מצד שני -הכתובת היתה על הקיר.
היחסים היו בעיקר רגשיים עם המון שיחות נפש, חברות, "בילויים" של חצי שעה לשבת בטבע ולדבר (מעולם לא קיימנו יחסי מין) כמובן שעוד לפני התחלתי הליך של גירושין וכשהכרתי אותו זה רק התעצם יותר.
היה המון פירגון המון התרגשות, וואלה סוף סוף מישהו רואה אותי!!
אני שוב אישה!!
ואני מושכת ויפה וכל מה שלא הרגשתי שנים!!
מודה שנסחפתי והתנשקנו אבל פה זה נגמר.
היינו בקשר שנה שלמה.
לא יכולתי מעבר ובמקביל עדיין ניהלתי תיק גירושין.
מפה לשם ובקיצור שנתיים שיש לי תיק פעיל והבעל מסרב לתת גט,
מהיום שהפסקתי לשים עליו הוא פשוט "מחזר" אחריי ,
מנסה לגרום לי להתחרט,
לא מוכן לעזוב את הבית,
עושה לי מניפולציות ריגשיות על חשבון הבן שלנו ובעיקר מנסה להפחיד אותי מהחיים בחוץ.
בסוף יצא שהוא הקורבן מכל הסיפור!
לא מצדיקה את מה שעשיתי אבל אי אפשר לחיות 6 שנים בצורה כזאת ומצד שני הוא לא משחרר אותי, איזה ברירה יש לי במקום כזה?

והנה אני,
פה בבית, איתו, מסורסת שוב מנסה בכל כוחי לתקן וזה קשה,
ואני צריכה לייצר רגשות מאפס,
הוא מציע לי חופשה ואני פשוט לא יודעת מה יש לי לעשות איתו שם?
מבחינתי הרי הכל נגמר..
כשאני מנסה לעוף הוא חותך לי את הכנפיים.
אני פשוט לא מסוגלת לקחת אחריות כזאת על הכתפיים שלי ובעיקר עכשיו שהרי אני זאת שלא בסדר ..
זה אפשרי בככל לאהוב שוב?
אנחנו בקושי מדברים שיחה וחצי ביום בטלפון לא שכבנו איזה 3 חודשיים (לי זה לא מפריע) אין לי שום כמיהה אליו אבל- זה הבית, זה הביטחון, והוא מעורר רחמים (נשמע נורא)
אני אבודה ...
לא מאופסת לא יודעת מה לעשות!
בדיכאון נוראי אשמח לעצתכם