המשפחה בסכסוך ואני מפסידה אותם

שלום לכולם,

אני שבורה ונמאס לי מההתנהגות המזוויעה של המשפחה שלי.
ההורים שלי הם באמת אנשים טובים, חמים ואוהבים, נותנים מעצמם המון וגם מצפים לקבל יחס שווה.

הצד של אמא שלי במשפחה, הוא צד מסובך. יש לה עוד שני אחים ואחות אחת.
האח הגדול, הוא פרימיטבי אבל הוא בן אדם טוב, הוא ואשתו נותנים לנו מעל ומעבר והוא האח היחידי שבאמת אנחנו מסתדרים איתו.

האחות של אמא שלי עברה חיים קשים עם בעלה והם לא גרושים אבל כבר שנים לא חיים ביחד והיא סבלה המון. הקטע הוא, שהיא גם נותנת לי המון ואוהבת אותי, אבל עם ההורים זה פחות הולך. במיוחד עם אבא שלי, הוא לא רוצה אותה אצלנו בבית.
לטענתו, המוצדקת. (ולא כי חסר לה או שהיא עדיין סובלת), ההפך היא נהנית ועושה חיים והאמת למה לא? אבל היא לא מזמינה אותנו בכלל, לא קפה, לארוחות ערב, שום דבר, רק אנחנו קוראים לה כי אנחנו אוהבים את חברת המשפחה וכיף לנו לארח.

יש לה שלושה ילדים, הבכורה, היא עקשנית וחריפה מאוד, אני והיא כמעט אותו הדבר, רק שאצלי זה לא בא מרוע. בוא נגיד את זה ככה, חוץ ממני ומההורים שלי היא לא אוהבת אף אחד מהמשפחה של אמא שלה.
אני היחידה שמכל הצדדים אוהבים אותה, כי לא יודעת למה, זה מגיל צעיר ככה, תמיד אהבו אותי שם ועד היום אין לי מושג למה אני המוקד המאחד של המשפחה.
בכל מקרה, היא גם לא מזמינה את הוריי, רק אותי, אומרת לי לבוא ולראות את הבן שלה, שאני בקושי איתו, הוא בן דודה שלי מדרגה שנייה ואני בקושי רואה אותו, זה המשפחה שלי!!! אני רוצה להיות חלק מהם! אבל מזה שווה לבוא בלעדיי ההורים שלי? היא לא מזמינה ולא קוראת להם, בעצם, היא לא קוראת לאף אחד.

הבן הצעיר שלה, בן 25, גר בלאס וגאס ונשוי לפיליפינית, המשפחה לא ממש מקבלת את זה. אבל אני אישית מקבלת הכל, האהבה שלי למשפחה שלי שוברת את החוקים כביכול. כל המשפחה לא מסתדרת עם הילד הזה, הוא "פלברה", שזה אומר מדבר הרבה שטויות ושקרים ואחר כך הוא לא זוכר מה הוא אמר והוא משקר שוב. הכל פוזה אצלו.
יש לו שני ילדים ואני כל כך מתגעגעת אליהם. הבכור שלהם (בן 7) היה קרוב אליי ואני לא ראיתי אותו קרוב לשלוש שנים. גם כשהוא מבקר פה, אנחנו לא בקשר.

הוא היחיד מכל המשפחה שלא אוהב אותי, (ככה לפחות נראה לי), הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשהייתי בת 17 ואני עוד מעט בת 20, (כותבת עם דמעות בעיניים), הוא תמיד היה דיקטטור כזה ותמיד עניתי לו. אני לא דופקת חשבון ולכן אני עונה כשמשהו לא מתאים לי, במיוחד בן אדם שמנסה לעשות דיקטטורה בנושאים מסוימים ולכן ההרגשה שלי היא, שהוא לא אוהב אותי. אבל אני? אני כן, הוא המשפחה שלי, גדלתי איתו בשכונה, עם כל הבני הדודים. כואב לי. כואב לי. לא לדבר איתו כל כך הרבה זמן. הלב שלי לא עומד בזה.
ההורים שלי בכלל לא אוהבים אותו כמו כל שאר המשפחה ולכן כל מה שקשור להורים שלי, נופל גם עליי. הוא לא מדבר איתי בגללם. אני לא בקשר עם הילדים שלו בגלל האגו המטורף הזה שלו. ניסיתי להתקרב, ביקשתי חברות בפייסבוק מאשתו והיא פשוט איגנרה אותי (התעלמה). למה? אני בסך הכל ילדה מה אני יכולה לעשות לכם? מה אני קשורה לריב של ההורים? אני לא מבינה את זה. אני כל כך מרגישה רע שהמשפחה שלי לא מלוכדת, אני גם בת יחידה! מה ישאר לי?
אין לי כלום מהמשפחה הזאת. אני אוהבת אותם ואני אוהבת חברה, אני אוהבת לבלות עם המשפחה זו הנאה.

עם האח השלישי, אין בעיה, הוא אחלה וזורם, המשפחה כולה אוהבת אותו ואנחנו בקשר מצוין.

אבל יש הרבה מתח אחד עם השני. חוץ מהבן דוד הבעייתי, כל המשפחה מסתדרת עם ההורים שלי, אבל הם בכסאח ביניהם.

אני בין הצעירות מהבני דודים, אחריי יש רק את בת דודי הקטנה בת ה-12 וחצי.
וקשה לי עם זה, קשה לי עם הלבד הזה, יש לי חברים ואני יוצאת ומבלה והכל טוב. אבל אני רוצה בילויים עם המשפחה, להרגיש כזה...קירוב.
אני לא יודעת כבר עם מי לדבר, ההורים שלי מנסים להוריד אותי מזה ואומרים לי שהמשפחה שלנו לא בסדר ובן דודי (בן ה-25) לא אוהב אותי ושחבל על המאמץ ושזה מוריד ממני שאני מנסה להתקרב אליהם.

אני לא יודעת עם מי לדבר, אולי זו רק הרגשה שלי שהוא לא אוהב אותי, אבל ההורים נותנים לי הרגשה שאם אני ארצה לדבר איתו, הוא ינתק לי בפנים או לא יענה.
אתם יודעים מזה לא לראות את המשפחה שלכם שלוש שנים? אני נקרעת.

מה נשאר לי לעשות?

עצות יתקבלו בברכה, תודה שקראתם.