בדיכאון עמוק והמשפחה רק יורדת עליי

אני כבר בדיכאון הרבה זמן.
אני מוצאת את עצמי בוכה כל יום, חסרת מוטיבציה, דימוי עצמי ברצפה.
המשפחה שלי גם לא מקלה על המצב כל פעם שאני קצת עצובה או לא מחייכת ישר אמא שלי זורקת עקיצות כמו ״ איכס ילדה כזאת ממורמרת בחיים שלי לא ראיתי ״ ואז אני אומרת לה דיי את לא יודעת מה עובר עליי והיא תמיד אומרת ״ אוי אוי מי ישמע מה עובר עלייך לכי תבכי בחדר שלך ילדה בכיינית״
וככה זה כמעט כל יום.
השמנתי נורא ( 10 קילו בחצי שנה ) ואם אני מנסה לאכול בריא היא תמיד יורדת עליי ״ כן עכשיו את אוכלת חביתה נראה אותך עוד שעה אם תחזיקי מעמד״ ואז אני תמיד בוכה ונשברת בגללה.
יש לי חוסר תמיכה מטורף בבית.
כל היום להוריד, להפיל, לצעוק ולעצבן.
( לגבי אבא שלי הוא בקושי בבית והוא דיי מפחד מאמא שלי ודיי נגרר אחריה ובקושי מתערב רק מראה לי כמה הוא מאוכזב שאני לא עושה משהו עם החיים שלי- לעומת אחותי שהיא בצבא במסלול עתודה וסופר מצליחה ופורחת.. כן היא הילדה האהובה בבית, ללא ספק.
הביטחון העצמי שלי ירד, הדימוי העצמי בתחתונים, השמחת חיים גם היא, הייתי ילדה שמחה מוקפת חברים. היום אני כבר לא יוצאת, חופש בפסח ישבתי שבועים בבית, כל היום בוכה חסרת מוטיבציה עם שנאה לחיים, לגוף, מפחדת מהעתיד, ניסיתי להתקבל לתחום שאני אוהבת לא הצלחתי, נרשמתי למכינה, לא הצלחתי כל דבר שהתחלתי עזבתי באמצע
אני כבר בת 24 תכף בלי שום כיון, לא נהננת מהחיים, אני לא עוזבת את הבית כי אין לי כסף, הכל מתסכל אותי, אפילו לחפש דירה אין לי מוטיבציה פשוט לכלום.
למשפחה שלי לאאא אכפת!
הייתי אצל פסיכאטר נתן לי כדורים חוץ מתופעות לוואי הם לא עשו לי כלום.
הלכתי לפסיכולוג זה נתן לי מוטיבציה בדיוק לשעתיים, חזרתי הביתה אמרתי ייאלה אני אלך להתאמן ואז לא מצאתי את הנעלי ספורט התחלתי להתעצבן לצרוח ולבכות ואז נכנסתי למיטה ובכיתי מתסכול עד שנרדמתי.
אם אני קובעת עם חברים אני תמיד מבטלת. כי אפעם אני לא מרוצה מאיך שאני נראית, מתלבשת, האופי שלי נדפק התחלתי לגמגם להיות שקטה.
שלא לדבר על זוגיות.
ולא אל תטעו הייתי ילדה יפה..1.72 שוקלת 65 היום אני כבר שוקלת 80
הייתי יוצאת המון! נהננת! היום כבר כמעט ואין לי חברים וכל דבר שלא הולך לי אני ישר מתחרפנת, את השעות שאני לא בעבודה אני מבלה במיטה, אוכלת, ישנה, רואה טלויזיה ומידי פעם רבה עם ההורים.
לא בא לי ללמוד לא רואה את עצמי מצליחה לעשות תואר, כל היום אני מורידה את עצמי ואומרת רק דברים רעים ומתפללת למות כבר.
אני יודעת שהמילים האלה זה מה שהכניס אותי למצב הזה פשוט גם כשיש נקודת אור ואני מנסה לשנות את זה, החושך מתגבר.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מקווה שיש פה אנשים שהצליחו לצאת מהמצב הזה ולחיות חיים מאושרים.
באמת תתנו לי טיפים איך להתגבר על העצבים, הכעס והחוסר מוטיבציה ואמונה עצמית.
באמת שזה על קצה המזלג אך מקווה שהמסר הובן..
תודה מראש!