איך לשדר את מה שאני מרגישה כלפי חוץ?

היי אנשים,
אני אשמח לעזרה שלכם, יש לי קצת בעיה עם הרגשות שלי.
אני יובל, בת 22 ואני לפעמים מרגישה שאני האדם הכי רגיש בעולם.
אני מסוגלת לבכות מכל דבר קטן, לא יכולה לראות כאב, צער, או אובדן של אחרים.
זה מטריף אותי מבפנים. אין מצב שאני אעבור ברחוב ליד מישהו שזקוק לכסף ולא אתן לו סכום יפה בתוספת חיוך ואיחול של יום מקסים. שאני רואה קשישים חולים, אנשים קשי יום, עוני, אני נשברת. פשוט מתרסקת.
אני אוהבת בני אדם, פשוט מטורפת עליהם. אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד, את החברות שלי. הם חשובים לי ברמה שאין בעולם הזה. אני אוותר על הכל למענם. אני אשתוק ואבליג ואדאג להם ואגונן ואתן כל מה שאני יכולה ויותר מכך.
זה פוגע בי הרבה כל האובר רגשיות הזאת. אני נדלקת מהר על אנשים ומכניסה אותם ללב שלי, שזה אומר עוד מישהו לעשות הכל בשבילו.
אני אכפתית לפעמים גם כשאני צריכה מקום לעצמי, ולא רק לאחרים.
נשבר לי הלב הרבה פעמים והתרסקתי לרסיסים, ושוב ושוב.
לפעמים אני לא מבינה איך לעזאזל לאנשים לא אכפת. לא אכפת מקשרים שהם יצרו, מאנשים שמתים, מהרגשות שלהם. לא תופסת את זה.
כל זה היה יובל מבפנים, הלב שלי.

ועכשיו לחלק החיצוני והמעניין.
אני ביצ'ית.
אני ידועה בתור יובל הסנובית, זאת שעפה על עצמה, שחתומת פנים כל הזמן. אם מישהו פונה אליי אני מרימה חצי גבה וממשיכה בדרכי. הוא לא יפנה שוב, אל דאגה.
אני ידועה כאחת שחושבת שהיא יותר טובה מכולם, מתנשאת ומתבודדת.
אני לא נחמדה לאף אחד חוץ מלאנשים שקרובים אליי, וגם להם בקושי, תלוי אם בא לי.
(אם אתם שואלים על האנשים ברחוב עם התרומה, אני ניגשת אליהם, מדביקה חיוך שנראה מאולץ וחוזרת בשנייה לפרצוף של יובל הכלבה. אני רואה קשיש? נכמר לי הלב אבל אני לא אגיש עזרה אלא אזוז מהמקום ואמתין לראות שמישהו מסייע לו)
אני מנסה להיות נחמדה באמת ולא מזויפת, ולא הולך לי.
אני גדלתי בבית כזה שלא מפגינים רגשות, ולדעתי זה כתוצאה מכך. לפעמים אני רוצה כלכך לחבק מישהו אבל במקום זה זורקת הערה עוקצנית ועוטה את הפוקר פייס שלי.
דוגמא? מישהו מהלימודים שהתחיל איתי והוא מאוד עניין אותי, הוא נראה בחור מסקרן ורגיש עם סיפור מאחוריו. יש לו משהו בעיניים שהייתי רוצה להכניס לי ללב.
הוא ניסה להצחיק אותי כמה פעמים, אבל אני "הביצ'ית" התנהגה אליו מגעיל, ואמרתי לו שהוא נראה מטומטם ושיתרחק ממני.
אני לא מסוגלת לחייך בחזרה, להתחבר לאנשים חדשים.
אני מודעת לכך שזה נובע מחוסר ביטחון, מהחשש התמידי שלא יאהבו אותי אז אני מעדיפה להיות בלתי מושגת, רחוקה ומסתורית.
זה כואב לי שאני שונה מבחוץ, אני חוששת שאף פעם אנשים לא ידעו מה הם בשבילי וכמה הם משמעותיים בחיים שלי.
השאלה שלי היא איך לשדר לעולם את יובל האמיתית? איך להתגבר על המחסום הענק זה?
ומעבר לזה, איך למתן את הרגשות שלי? נמאס לי שמתרסק לי הלב כל יומיים, נמאס לי להתרגש, להעלות דמעות בסתר, אין לי כח לחור בלב, ועוד אחד, ועוד אחד.
וכן, אני יודעת שיכול להיות שאני מחוררת גם לאנשים לפעמים את הלב, (למרות שאני אומרת לעצמי יובל י'דפקט מי חושב עלייך מעבר ל2 שניות ואכפת לו ממך?) והמחשבה הזו עוד יותר קשה לי.

תודה שקראתם את הלב שלי עד כה, וגם אם אין לכם עצה לתת לי, תזכרו בפעם הבאה שיכול להיות שהבחורה הסנובית שאת מכירים היא סה"כ ילדה קטנה שבורת לב שלא תמיד יודעת איך מתמודדים עם החיים.

שיהיה לכם אחלה יום ומחכה לעצות שלכם,
יובל.