קשה לי להיות הבן אדם שאני, מרגישה לפעמים שהחיים גדולים עליי

יש לי אופי שקשה לי לחיות איתו, קשה לי לדעת שכל החיים אני אסבול מקשיים חברתיים יותר מרוב האנשים האחרים, קשה לי עם זה שאני מרגישה שהעולם הזה לא בנוי בצורה שמתאימה לכולם אלא רק לסוג מסוים של אנשים ואני לא ביניהם (אני לא רוצה להסביר את זה, רק אגיד שהחברה מטומטמת). קשה לי עם זה שכל דבר כל כך משפיע עליי, אני כזו רגשנית, כל הרגשות האלה מכבידים לי על החיים, אם אני שמחה אז זו שמחה כמעט קיצונית ותמימה באופן פתטי- וגם אם לא, אז כך או כך זה לא למשך יותר מדי זמן כי אני מאוד הפכפכה. השמחה זו רק דוגמא אחת. ואני לעולם לא אהיה מאושרת, כי אני לא אחייה את החיים שהייתי רוצה לחיות כי החיים שהייתי רוצה הם בעולם אחר לגמרי... וגם בגלל שיש לי אופי שמרחיק אנשים ממני. אני אולי אוהבת להיות לבד אבל אני שונאת להיות בודדה, ואני לא יודעת אם זה הגיוני שאי פעם לא ארגיש בודדה. לפעמים מרגישה שמישהו שיבין אותי בעולם ויאהב אותי כמו שאני ובזכות כך שאני אני (לא יודעת אם זה אפשרי) זה כל כך חסר לי... אנשים שדומים לי הם היחידים שיכולים להבין אותי, אבל הם לא יבינו כי אם הם כמוני- להתחבר ביחד זה קשה כפליים. לפני שנבין אחד את השני אנחנו הולכים ממש לא להבין אחד את השני ולכן סיכוי גבוה שלא יהיה קשר מלכתחילה.
אף פעם לא נפתחתי למישהו כל כך, אף פעם מישהו לא נפתח אליי, אני לא יודעת איך זה מרגיש להיות בקשר כזה, אני רגילה להיות עם עצמי לבד ומוקפת באנשים שלא איכפת להם ממני, זה כל מה שאני מכירה, אבל בגלל זה זה גם נוח לי באיזשהו מקום וגם אם אכיר מישהו שאסמוך עליו אני באמת אפחד להיפתח, קירבה מביכה אותי ומפחידה, אבל עם זאת קור ואדישות דוקרים אותי.
יש לי המון פחדים בכללי, מחשבות מוזרות, לפעמים פרנואידיות קצת.
ואני עצמי בן אדם מוזר, אני ממש מוזרה באופן מרתיע, אני שונאת להודות בזה אבל זאת האמת. אני לרוב מעמידה פנים שאני לא אבל אם יוצא מצב שאני מרגישה קצת יותר בנוח להיות עם מישהו מבדרך כלל אז לפעמים יש לי אמירות ממש מוזרות שלא תמיד אני מודעת אליהן עד שאני כבר אומרת אותן וקולטת שאני דפוקה ומוזרה. וזה עוד משהו שמרחיק אנשים.
טוב אני יכולה להמשיך עוד לשפוך את הבן אדם העלוב שאני אבל אני לא רוצה שזה יהיה מתיש ומשעם לקריאה יותר משזה עכשיו.
אני רק אוסיף שאני מרגישה לפעמים שנמאס לי לחיות, האישיות שלי כל כך כבדה וכל המחשבות שלי נורא מורכבות (אני אף פעם לא חושבת בצורה פשוטה ו-"as is" כי דברים הם אף פעם לא as is בעיניי) ואני מרגישה שאני מאבדת את עצמי כל כך, ולפעמים אני אפילו מרגישה דיכאון שעוטף אותי והכל נהייה כל כך חשוך וכבד וחסר משמעות, ושאם אני רוצה משהו מהחיים האלה הוא שזה לא יהיה קיים יותר... (אף פעם אין לי כוונה לעשות משהו עם זה).
אולי זאת הגזמה בשביל חלקיכם, ואולי כל מה שכתוב כאן יוצא מפרופורציות אנושיות ורציונליות ואני מגזימה ביותר ולוקחת את החיים בצורה כבדה מדי ואני צריכה להשתחרר ולצחוק ולהיפתח ולהפסיק למלא את עצמי בשיט. אבל יודעים מה... זאת מי שאני. אני נולדתי בתור שיט ו"emotional mess" ואין לי מה לעשות עם זה. הלוואי וזה לא היה ככה, אבל זה לא בשליטתי בכלל... זה לא בשליטתי מה שאני מרגישה. ואני מרגישה שפשוט להיות אני זה כבד עליי.
אני לא יודעת מה אני יכולה לשאול, זאת הייתה בעיקר פריקה, ואני לא יודעת מה אתם כבר יכולים להגיד או להציע.. אבל אם יהיה לכם משהו אז אני אשמח, תודה רבה לעונים ולקוראים.. סליחה שזה ארוך.