נמאס לי מאמא שלי. מוציאה לי את כל החשק לחיות

נמאס לי כבר מאמא שלי, אני באמת לפעמים לא מבינה אותה ולא מבינה אם יש לה לב וטיפת רגש אני ילדה שהכי חשוב לה חום ואהבה . ופעם זה היה ככה היום כבר לא אמא שלי לא נותנת לי חופש לא נותנת לי לנשום קצת . וזה קורה בדברים הכי קטנים שאני שואלת אותה אם אפשר ללכת לחברה או לישון אצלה. והיא בכוונה בכוונה אומרת לי לא אני ילדה שבאמת כיף לה עם החברות שלה ולפעמים הם במקום המשפחה שלי . הם נותנים לי את החום שאני צריכה .בסדר אני מבינה אני עדיין ילדה ולאמא שלי יש את הזכות להחליט עליי. אבל כמה אפשר? אני רואה אץ האמהות של חברות שלי איזה חופש הן נותנות להן וזה לא שהן לא דואגות הן פשוט סומכות עליהן והקשר שלהן מעולה! אני באמת מקנאה ואומרת אלוהים למה דווקא לי בחרת לתת אותה. יש לי עוד 2 אחים שאליהם היא ממש לא ככה אחי הגדול ממני בשנה נותנת לו חופשיות ומה שהוא רוצה וזה לא רק בקטע של חופש אני מרגישה שהיא אוהבת אותם יותר ושאני זה כמו עוד אחת. אני באופי שלי מודעת לעצמי ויודעת שאני ילדה מורדת ולא אכפת לה מה אחרים חושבים ומתעצבנת די מהר. דווקא בגלל זה אני צריכה אמא שתכיל אותי ותבין אותי ותדבר איתי ופשוט אין לי את זה . אני באמת מחכה לרגע שאוכל לצאת מהבית לא טוב לי כאן. עוד דבר שמפריע לי מאוד . אבא שלי. כל החיים הייתי הנסיכה שלו הייתי ״הבת המועדפת עליו״ היה לי קשר טוב עם אבא שלי ותמיד חשבתי שהוא הכי מיוחד בעולם היינו מדברים על הכל ובאמת הרגשתי שיש לי מישהו שמבין אותי מה שאמא שלי לא. הוא פשוט רואה מה אמא שלי עושה וכנראה לומד ממנה. הוא היה הבן אדם הכי רגוע והכי אכפתי שיש כל כך אהבתי אותו הייתי מתגאה בו וידעתי שלפחות אותו יש לי במשפחה . שהוא רואה אותי ואמא שלי רבות (שזה קורה על בסיס יומיומי) הוא פשוט נהיה בצד שלה בלי להבין מה קרה בכלל אני באמת כבר לא מזהה אותו . זה מרגיש לי כמו סכין בלב ואני מרגישה כאילו בגדו בי כי הוא הדבר היחיד שהיה לי במשפחה וגם הוא השתנה. כנראה שאנשים באמת משתנים. אני כולה ילדה אני באמת לא מבינה מה החיים האלה רוצים ממני ולמה כל הרוע הזה מגיע לי? תמיד אני חושבת לעצמי אולי זה לטובה אני ידע מה לעשות עם ילדי וכל מה שהם עשו אני אעשה בדיוק ההפך . תעזרו לי בבקשה!!!