אין לי כוח כבר למה החיים קשים?

שלום לכולם, אקדים ואומר שמכתבי הוא קצת ארוך משום שהבעיה שלי היא מורכבת, ועל הדרך אולי גם קצת רציתי לפרוק כמה אגרסיות ולשחרר קיטור.... 

אני בחורה בת 20, גרה בשכירות עם אמא שלי ואחותי. ההורים שלי גרושים, אני בנתק עם האב מסיבות אישיות. אין לי תמיכה כלכלית, מעולם לא הייתה לי. כל דבר שרציתי עשיתי מאמצים והשגתי ביזע ודמעות. שום דבר בחיים לא הגיע לי בקלות. עבדתי מגיל קטן כדי לפרנס את עצמי, אני לעצמי, עצמאית. בין ביתר גם לעזור לאמא בקניות.
כמה תעצומות נפש הייתי זקוקה. וגם בחיי היום יום לא קל לי. השתחררתי מהצבא, התבגרתי.
אז כרגע אני עובדת גם כן קשה, חוסכת לדברים בסיסיים כמו לימודים וטיפוח, יציאות מדי פעם. כי אין לי ממי לבקש. מעולם גם לא ביקשתי כי אין. אף פעם לא הייתה לי משענת כלכלית או גב תומך.
לאמא שלי יש בן זוג כמה שנים ועדיין הוא לא גר איתנו בטענה שלא מרגיש מוכן. אני לא מבינה את הקשר שלהם.
הוא מגיע בסופשים, ישן אצלה. הם בכלל לא יוצאים ומבלים. היא מנקה מבשלת והוא מתבטל. ונמאס לי כבר מהיחס הזה.
הוא מעולם לא עזר לי גם כשלא היה לי. תמיד אתבייש ממנו ולא ארגיש שהוא כביכול מין דמות אבהית כי הוא לא. לא זכיתי לאבא. זה עצוב. יש לי שנאה כל כך עצובה כלפיי האבא ומאחלת לו מוות.
אז,
השתחררתי מהצבא והחיים לא פשוטים, כן עבדתי תוך כדי צבא, חסכתי כסף. אבל בזכות העבודה הקשה חסכתי לרכב שיקל עליי. אני מקפיצה את אמא לעבודה והרבה יותר קל! לא עשיתי טיול וגם לא מתכוונת. אין לי כסף, אני עובדת הרבה כלומר כל הזמן. מחשש שלא יהיה או שאצטרך..
תמיד הפחד הזה טמוע. כדי שיהיה לי ביטחון כלכלי.
אני באמת עושה מאמצים ועכשיו מתחילה ללמוד, רוצה שתהיה לי עבודה מכובדת וקבועה ולא זמנית ופיזית שלא מתגמלת....
לשאוף להיות עם תואר ולהתקדם... להרוויח משכורת נאה ולהרשות לעצמי מותרות.
אני סהכ בת 20 ואלו הדברים שאני חושבת עליהם... לא להתבטל ולא לעבוד או לטוס לחצי שנה לחול ולבזבז בלי אבחנה. כן זה מתסכל. כולם השתחררו וטסים ונהנים ורק אני כרגיל זו שעדיין ממשיכה לעבוד קשה, ועושה מאמצים כדי להשיג דברים בחיים...
אני לא בוכה, פשוט מרשה לעצמי לפרוק.. כולנו בני אדם בסופו של דבר. רק לא מבינה למה....
לאחרים הכל מגיע בקלות, בלי מאמץ... ואני נלחמת. כל החיים זה יהיה ככה? מתי תגיע השלווה? הרוגע? החיים מטורפים.. אני רוצה ליהנות, לא להיות מודאגת מכסף... תמיד חודשת מה יהיה מחר, איך לחסוך.. אני באמת לא מבינה.


לגביי זוגיות, היו לי כמה, וגם הם כשלו. כנראה אני מושפעת מהגירושים הקשים שההורים שלי חוו. יש לי טראומה לסמוך על גברים ולהאמין. לכן עד שאני נפתחת בפני גבר ומנסה אני מתאכזבת. אז בשביל מה לנסות? אני גם ככה פגועה מהקשר האחרון. לא רוצה בכלל מישהו לא כרגע ולא בזמן הקרוב למרות שרוצים אותי אבל אין לי כוח לזה. הביטיון העצמי שלי בריצפה למרות שאומרים לי הרבה אני יפה ומצליחה, אני לא מצליחה להאמין. לא בקטע של שחצנות, פשוט לא רואה את זה. אניכן אני צריכה את הגבר הזה שידאג לי, שיקשיב, שיאהב כי אין לי. חסר לי מאוד.
זה באמת מתסכל, אבל אני יודעת שקשר אחרי קשר זה לא טוב. מעדיפה כרגע להיות רווקה ולעשות מה שנראה לי. גם ככה אני בחורה חזקה ודעתנית, קשה להסתדר איתי. אני בחורה לא קלה. וגם לי יש את הבעיות שלי אני יודעת. אז יש בחור שהציע לי להיפגש איתו ואני לא יודעת אם כדאי לנסות. מה דעתכם? אני בררנית ולא ממש מתחשק לי אבל הוא מתעקש ומראה כוונות טובות... אוף!

אשמח לתגובות ולעידודים אני ממש מבואסת מהסיטואציה. תודה מראש לעונים.