המשפחה שלי רק חולמת על היום שבו אמות

אני בת 15 בכיתה ט' והמצב בבית שלי אף פעם לא היה טוב אבל סוף סוף עכשיו התחלתי להבין שכל המשפחה שלי רק חולמת על היום שבו אני אמות והם לא יצטרכו לסבול אותי יותר, הם שונאים אותי ואם יקחו אותי לכלא ויתעללו בי הם רק ישמחו. נשמע לכם מוגזם? הלוואי. אבא שלי כאילו נחמד אלי כשיש לו כוח אבל בשנייה שמשהו מעצבן אותו והוא מתחיל לצעוק ולהגיד את מה שהוא באמת חושב, הוא תמיד אומר לי "הלוואי שתמותי כבר", "הייתי צריך להרוג אותך מזמן" וכאלה. כשהייתי קטנה הוא הכה אותי וקראתי למשטרה ועד היום זה ה"נשק" שלו נגדי והוא צוחק עלי על זה, כאילו זה אשמתי שהוא הכה אותי. אמא שלי? היא חיה בבועה, כל מה שאכפת לה זה מעצמה. אם אני מקבלת מכות רצח מאחותי היא רק מתעצבנת על זה שאני לא נותנת לה לראות בשקט טלוויזיה (קרה כבר עשרות פעמים). אח שלי- רק צוחק עלי כל היום. למשל אתמול, קיבלתי מאחותי מכות ועליתי בוכה לחדר, הוא ראה אותי וצחק. הוא פשוט משפיל אותי. אחותי הראשונה- היא בת 25 והיא באמת בנאדם חכם ואני מעריכה אותה, אבל גם היא כמו כולם פשוט צוחקת עלי ולא שמה עלי, לפני כמה דקות היא זרקה עלי נעל על הפרצוף ואיימה לי שהיא תשבור לי את המחשב כי שיניתי את הקוד בקרת הורים בטלוויזיה. ואחותי השנייה- אי אפשר בכלל להסביר כמה אגואיסטית ודוחה היא!! כל מה שהיא חושבת זה על עצמה, היא בטוחה שהיא משהו כשהיא כלום ושום דבר. היא מרביצה לי לפחות 3 פעמים בשבוע והיא גדולה ושמנה ואני לא אז אני לא מחזירה לה כי היא פשוט תרצח אותי. והיא מקללת אותי כל יום כל היום. בקיצור, משפחה כיפית D:. אני כל יום זוכה להשפלות כל היום וכל דבר הכי קטן שקורה בבית זה באשמתי. תמיד אני אשמה ותמיד אני הכי מטומטמת והכי מכוערת ואף אחד פה לא שם זין עלי והם מתים לראות אותי מתה ואני כבר לא יודעת מה לעשות.. אני בדיכאון, בוכה כל היום, לא יוצאת מהבית ואני לא מבינה מה החיים שווים כשאין לך אף אחד שאוהב אותך, והבית שלך שבו אתה אמור להרגיש הכי בטוח הופך לסיוט. אין לי חברים או חברות ועכשיו אמור לבוא המשפט "ואני שוקלת התאבדות", אבל אני פחדנית מידי אפילו בשביל זה. כל יום זוכה לאיומים על חיי ודואגים להרוס לי כל דבר שיש לי ואפילו באוכל כבר חוסכים עלי ולא אכפת להם שאני מרעיבה את עצמי במשך שבועות.. הצילו?