מפקד, ולא מצליח להסתדר עם החיילות שלי, מה לעשות?

אהלן, דבר ראשון שאגיד זה שאני הולך לכתוב דברים קשים שעלולים לעצבן ולהרגיז, האמת שהם מרגיזים אפילו אותי, אם אתם באמת רוצים לעזור אל נתחיל בכך שלא תשפטו ורק תדברו מהלב ולא מכעס או אגו כלשהו.

כמו שאמרתי אני מפקד, מפקד טירונים ליתר דיוק ואני מפקד על טירוני 02 *מאוכלוסיות מיוחדות בלבד* למשך טירונות של חודש/חודש וחצי.

מדי פעם מגיעים אלי מחזורי בנים ומדי פעם מחזורי בנות, המאפיינים שלהם שונים מאוד אחד מהשני, הבנים מאופיינים כרגישים, רגשיים, בעלי קשיי הסתגלות וחרדה, כולם בעלי פרופיל 6445 על רקע קושי נפשי.

הבנות הן ממערך מקא"ם, כלומר מגיעות מרקעים אחרים, קשים , של הזנחה, נשירה לימודית, התעללות , פגיעות מיניות ונתוני איכות נמוכים.

אלו שני סוגי אוכלוסייה שונים מאוד, כדי שתבינו, הבנים יכולים להיות הטיפוס החנון הזה של הכיתה שמעולם לא היו לו חברים או הערס הזה שגדל עם אמא שלו לבד והוא נראה בריון אבל כולו דמעות, אוכלוסייה מאוד מיוחדת שהדרך שלה מתחברת בטירונות.

הבנות הן בחלקן נפלאות שפשוט פישלו בלהוכיח את עצמן בצו ראשון, אך לרוב הן בעלות המאפיינים שכתבתי עליהן מקודם, תוכלו לראות את חלקן בתור דמות ה"פרחה" הנעל בית, העצבנית ולא בעלת אינטלקטואליות גבוהה.

כמובן אני נותן את הכל כסטיגמות להמחשה וחלילה איני חושב רעה לא על הערס החנון והפרחה כביכול ובמרכאות גדולות ומכופלות, זה כדי שתבינו.

בקיצור ולעניין,
אני לא מצליח להסתדר עם החיילות שלי הבנות, הן מקבלות עלי עצבים מטורפים הרבה פעמים, במיוחד התוססות שבהן, אני מרגיש שאין לי סבלנות אליהן ושאני לוחץ להן על כל הכפתורים שהכי משגעים אותן, השפה והדיבור שלי תקיף ובוטה מדי בשבילהן והן משתגעות ממנו ומאיימות "לכבול" אותי.
מצדי אומר שאני לא הכי אוהב את העבודה איתן, כל הזמן בכי על שטויות, התקפי עצבים וחוסר כבוד משווע, עושות סרטים על כלום, נקמניות, מגעילות אחת לשנייה, ארסיות יותר מנחש צפע, ובאופן כללי מלאות רגש ברמה שאני לא מתחבר אליה.
לא יודע למה אבל הן מעצבנות אותי כאדם ולא כמפקד ואני יכול להגיד שאני פשוט לא מצליח להתחבר אליהן ולפעמים חוסר הכוח אליהן פשוט יוצא החוצה ואני מגעיל אליהן במודע.

לעומת זאת אני חולה על הפיקוד עם הבנים, הם הפכו להיות כמו הילדים שלי, מכבדים אותי בטירוף, מעריכים את הדיבור הקשוח והתקיף שלי אליהם, עושים מה שאני דורש מהם בראבק ובאהבה, כשהם בוכים או נשברים אני מרגיש הכי נעים לשבת איתם ולדבר איתם כמו אח גדול והיו לי הצלחות רבות איתם, עם חיילים שלא האמינו שיסיימו טירונות בכלל..
כל בוקר למרות העייפות המטורפות אחרי 5 שעות שינה קמתי אליהם ברצון ובאש בעיניים לגרום להם להאמין בעצמם יותר ולגרום להם להצליח, זה היה מהנשמה.
מצליח להבין את הראש שלהם והם את שלי, ולמרות שאני נחשב המפקד הכי קשוח הם בחיים לא יצאו כנגדי והם בסוף כתבו לי מכתבי הערכה מכל הלב , הם באמת היו הילדים שלי אשכרה, אהבתי אותם.

יש פער הגדול בין המפקד שאני עם הבנות לבין המפקד שאני עם הבנים, ואני לא יכול לצאת מזה, כי אני בפלוגה שמקבלת פעם בנים ופעם בנות, המחזור בנות הקודם לא הסתיים לי בטוב ורובן לא סבלו אותי, ולא בא לי שזה יקרה שוב, אני לקראת אמצע המחזור הנוכחי שגם הוא של בנות וההיסטוריה חוזרת על עצמה..
מה אפשר לעשות? יש בכלל מה לעשות או שזה אני ואין ברירה אלא לקבל את זה?
אל תכעסו, אני יודע שזה קיצוני מה שאני כותב אבל זו האמת , ולהגיד לי "פשוט תהיה יותר רגיש אליהן ותבין אותן" זה לא מה שיעזור כי זה פשוט לא מצליח לי...