אני מרגישה לבד,
מצד אחד יש לי הרבה חברים (אנחנו כמו חבורה גדולה כזאת של איזה עשרים וחמש ילדים עוד מכיתה ז) מצד שני אין לי שום דבר משותף איתם.
ככל שעברו השנים אני מרגישה שאני מתבגרת והם נשארים אותו דבר. יש להם כל מיני צחוקים שאני אף פעם לא מבינה. בתוך החבורה הזאת יש לי שתי חברות הכי טובות, אחת מהן מהיסודי וקצת התרחקנו כי תמיד שאנחנו נפגשות אני מרגישה שאין לנו על מה לדבר כאילו אנחנו לא אוהבות את אותן דברים לא בסדרות, לא במוזיקה, בכלום. החברה השנייה הכרתי בכיתה ז כשאני איתה לבד אני באמת אני ובאמת כיף לי איתה ואנחנו אוהבות את אותן דברים והיא גורמת לי לצחוק כמו שאף אחד לא גורם לי, אבל בתקופה האחרונה התפתחה איתה בעיה, היה לשנינו ידיד ממש ממש טוב היינו שלישיה כזאת אבל בחודש האחרון הם הפכו להיות זוג ומאז הכל השתנה כשאני עם כל אחד לבד באמת כיף לי אבל כשאני עם שניהם יחד זה לא כמו פעם, אני מרגישה נדחפת אני מרגישה שאני מפריעה כמו גלגל שלישי.
בתקופה האחרונה גיליתי שהן נפגשות הרבה עם חלק מהילדים ולא אומרות לי, ואז אני רואה ברשתות החברתיות שהן מבלות ושמחות ואני יושבת לבד. גם בגלל שאני לא מרגישה קשורה לכל החבורה ואני לא מתחברת לצחוקים שלהם כי זה פשוט לא אני אז אני לא מדברת הרבה בקבוצת ווצאפ של כולנו ואז יום אחד גילית שיש עוד קבוצות של החבורה שאני בכלל לא נמצאת בה ושם קובעים את כל המפגשים. אני באמת מנסה להתחבר ולנסות להבין את הצחוקים שלהם אבל אני לא מצליחה ואני מרגישה כל הזמן נדחפת בחבורה כאילו לא רוצים אותי שם.
נמאס לי להרגיש ככה באמת אנחנו פשוט לא אותו טיפוס ולא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה והמצב לא משתנה.
אני באמת לא יודעת לעשות וזה באמת קשה לי כי חשבתי שהם חברים אמיתים שלי ואני יכולה לסמוך עליהם ואחרי שלוש שנים גיליתי שכנראה טעיתי ועכשיו כבר קשה יותר להחליף חברים כי לכל אחד כבר יש את החבורה שלו.
אני באמת מרגישה אבודה ולא יודעת מה לעשות...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות