תגידו לי אתם, מה בעצם הטעם לחיות מן חיים שכאלו?

היי, אנסה לתמצת מעט את מה שאני רוצה להעביר לכם פה.
ואני מתנצל מראש אם זה ייצא מעט ארוך.

בסופ"ש האחרון ציינתי את יום הולדתי (לא חגגתי).
ועוד שנה של עצב ובדידות חלפה לה בדרך לעוד שנה ושנים ארוכות כאלו
שהולכים להיות לי.
מילדות כבר שאני לא מוקף בחברים. ככה שאין לי עם מי לצאת ביומיום או בסופ"שים.
ובעיקר בימי הולדתי. כבר התרגלתי.
זוגיות אני לא מצליח למצוא מזה כמה שנים. אם בילדותי זה נבע מעודף משקל
שאולי הרחיק ממני בנות פוטנציאליות וחוסר פופלאריות בקרבתן.
היום זה נובע בעיקר מחוסר פופלאריות שעדיין נשארה. כנראה. ועודף של חוסר ביטחון.
בעודף המשקל טיפלתי למעשה וכיום אני נראה מעט יותר טוב.
בשנים האחרונות אני ומשפחתי (2 אחיות ואבא) לא משדרים על אותו הגל
ולמעשה חווים משברים וחוסר תקשורת. וזה כבר הגיע למצב שהם גרמו לכל המשפחה
המורחבת והמצומצמת שלי להתרחק ממני בעקבות מספר תקריות ואירועים
שקרו לי איתם. ובמיוחד בשנתיים האחרות ששברו את השיא ביחסים שלי איתם.
למעשה אנחנו רק מתגוררים באותו הבית אבל לא מתקשרים.
רק הם מדברים ביניהם אבל איתי אף אחד מהם לא.
אז ככה שגם משפחה אין לי. אפשר לומר.
מקומות עבודה אני מתקשה למצוא, כי אני מכוון לתחום ספציפי ומתקשה למצוא אותו.
ועד שאני כבר מתפשר מעט ומוצא משהו נחמד, אז הגורל מתאכזר אליי ויוצא מצב או שמפטרים אותי מנסיבות כאלו ואחרות או שאני מתפטר בגלל סיבות שלי.
אז ככה שגם יציבות תעסוקתית אין לי.
בפייסבוק לא טרחו לברך אותי אתמול יותר מ- 3 אנשים. ומשנה לשנה הכמות והמצב רק יורדת ומדרדרת לה.
בזמן שאנשים יצאו וחגגו את יום הולדתם שחל השבוע או שהם סתם יצאו לעוד בילוי שיגרתי של סופ"ש.
אני העברתי את יום הולדתי בבית כמו זקן בן 80. דבר שהוא בשגרה אצלי ולא שונה מהמצב הרגיל שקורה בשנים האחרונות גם בלי שום קשר ליום הולדתי.
מה אגיד לכם? אני באמת שכבר לא יודע מה לעשות.
אין לי כוחות לעבור עוד שנים עצובות ובודדות שכאלו.
איזו מן בחורה בכלל תרצה או תסכים להיכנס לקשר עם בחור כמוני שעובר חיים כאלו?
אפילו כאן באתר. תגידו את האמת, הבחורות שקוראות את הפוסט שלי
האם הייתן נכנסות לקשר עם גבר כמוני? באמת זה מסקרן אותי לדעת.
אני לא גבר כזה פופלארי שכל אחת תסכים לצאת איתו.
ובטח אחרי שהיא תשמע את קו"ח שלי שמפורטות לכן פה בקצרה עליי
אני בטוח שהיא לא תישאר איתי. יותר מיום וחצי.
אבא שלי מספר לי על עצמו שעד גיל 28 הוא היה במצב בדיוק כמו שלי.
בלי חברים או בחורה בזוגיות. והוא העדיף להשקיע וללמוד ורק אחרי שהוא סיים,
אז בזמנו היה נהוג לשדך בין המשפחות בשכונה וככה הכירו לו את אמא שלי ז"ל.
וגם הוא היה טיפוס ביישן שלא מתחיל עם בחורות. עד היום.
אבל אחרי שאמי נפטרה הוא נרשם לאתר הכרויות ותוך 3 שנים שנים
הוא הצליח להכיר משמה כבר 2 בחורות.
עם אחת זה לא המשיך הרבה זמן ועם ה-2 עד היום הוא בקשר.
בזמן שאני עובר עינויים וייסורים עם הבחורות מהדור שלי.
והן לא מסכימות לתת צ'אנס לצאת איתי לדייט אחד אפילו.
הוא תוך שנייה הכיר אותן והם נפגשו. וגם הן לא פחדו לתת לו צ'אנס ואמרו לו תירוצים שהן "מפחדות מהכרויות באינטרנט".
כמו הדברים והתירוצים שהבחורות הצעירות עושות ואומרות לי.
למעשה הוא בן 58 שחי כמו צעיר בגילי. ואני בן 26 חי כמו זקן או גבר בגילו.
אתם מבינים?
ממנו אף בחורה לא פוחדת ומסכימה ישר לצאת איתו לדייטים וישר הם נפגשים.
ואני לעומתו יושב בבית ולא יוצא לאף מקום ובטח שלא מכיר אף בחורה.
כי כולן עושות לי את המוות בכל הקשור לדייטים או להכרויות.
ואני גם צריך לעבור איתן שרשרת של עינויים שאפילו לא מסתיים בדייט איתן
וזה נגמר פשוט באפליקציות ותו לא. פשוט אין צדק. ואני כבר מיואש מהן.
יש פה גבר שהעלה שאלה במהלך השבוע שהוא בתול וישר הוא קיבל אינספור הצעות להכרות מצד הנשים פה באתר.
בזמן שאני בעברי יצא לי להעלות לכאן שאלות בנושא חוסר סקס או זוגיות
שקיים אצלי ואפילו הצעה אחת לא קיבלתי. אין צדק? כבר אמרתי?
בפייסבוק אני רואה גברים יותר מכוערים ממני או שהם נראים כמו הצרות שלי
שהם התחתנו והם יוצאים עם בחורות יותר יפות מהם.
ואני פשוט לא מצליח להבין איך זה קורה?
למה הם שהם יותר מכוערים ממני ובנות יפות כאלו מסכימות כן לצאת או להתחתן איתם? ואני שנראה מעט יותר טוב מהם.
לא מצליח אפילו דייט או נשיקה אחת להשיג מהן. למה?
אני לא רואה את המצב שלי הולך להשתנות בקרוב ואני באמת חסר אונים ואובד עצות.
איך לדעתכם אני אמור לשרוד ככה עוד כמה שנים עצובות כאלו?
הרי מתישהו זה כבר יהיה ממש בלתי נסבל ויותר חזק ממני
ואני כבר לא אצליח להתמודד יותר עוד עם העצבות והדיכאון הזה.
חשבתי שאם אמצא אולי בת זוג אז זה מעט ישכיח ממני את המצב.
אך לצערי גם בזה אני נוחל כישלון ובינתיים עוד שנה עוברת והמצב נישאר בדיוק כמו שהיה בקודמתו.

אני באמת רוצה לדעת ממכם ולשאול אותכם מה אתם הייתם עושים במקומי?
איך הייתם מתמודדים עם מצב אבוד כמו שלי?
האם הייתם או שאתם מכירים אנשים שהיו או נמצאים במצב כמו שלי?
האם יש תקווה לצאת ממצב כזה מגעיל? או שזה כבר אבוד?
והפיתרון פשוט הוא להיעלם מן העולם הזה?
אני בטוח שאם אשרוד איכשהו את השנה הקרובה, אני אחזור לכאן שוב
ואגיד לכם שהמצב שלי לא השתנה. ובטח הוא גם לא ישתנה בעוד 20 שנים.

אני מודה לכם שפיניתם מזמנכם לקרוא את הפוסט שלי.
שלכם, העצוב. :(