היי אנשים, מה קורה?
אז הנה קצת על עצמי שתכירו,
אני בחורה די חמודה ומגניבה, אחת רצינית ומפוקסת וחכמה וחדה אבל הכי ילדה שבעולם, אני שברירית אבל אישה חזקה בטירוף, ועברתי הרבה מאוד בשביל להיות הבחורה שאני היום, עצמאית, גאה, וחופשיה.
לפני שנה עבדתי עם מישהו, ונדלקתי עליו בטירוף.
הוא הראשון שנדלקתי עליו ככה כי אני מאוד חוששת להפגע, ולוקח לי המון זמן לתת אמון באנשים ולהפתח אליהם.
אהבתי אותי ברמה אחרת ממה שהתרגלתי עד אז. זה היה כל המכלול שלו. ההקשבה, ההכלה, הרגישות מתחת למעטה המחוספס (שזה שבה אותי) השלווה הפנימית שלו, החיוך הביישן.
מבחינתי החלטתי שזה ה-גבר המושלם בשבילי.
מבחינתו פחות. ניסיתי וניסיתי וניסיתי והוא לא רצה.
במשך שנה יום יום נשברתי, בכיתי, התעצבנתי, קינאתי, אכלתי את הלב, כתבתי הודעות נואשות באמצע הלילה, הסתכלתי בתמונת פרופיל שלו כל יום לפחות פעמיים, כבר חשבתי על שמות לילדים שלנו ואז סיימתי לעבוד שם.
עברה עוד חצי שנה של געגוע ושבר, והתגברתי, התבגרתי, יצאתי אדם חזק יותר, נגמר הסיפור.
אחלה, לא?
זהו שפחות.
אני חיה כבר שנה את החיים שלי בכיף, עובדת, נהנית עם חברות, לומדת כל יום משהו חדש על עצמי, אני אוהבת את השקט ואת הלבד וטוב לי.
הבעיה היא שאני חוששת שאני לעולם לא אמצא מישהו כמוהו. כי אין. פשוט אין.
יש בנים חמודים שאני מדברת אתם, ויש פה ושם ריגושים בבטן ממישהו, אבל זה לא זה.
ואני מפחדת. מפחדת שאני אמצא את עצמי עוד 10 שנים עם איזה מישהו מקסים וחמוד אבל זה לא יהיה זה.
הנקודה היא שבגלל שהאהבה הזו לא התממשה תמיד היא תראה לי כמשהו הכי יפה בעולם, למרות שזה לא בהכרח ככה, ויכול להיות שאם זה היה הדדי לא היינו מחזיקים מעמד או כל דבר אחר.
אתם חושבים שאני אמצא מישהו כמוהו יום אחד? או שפשוט אחיה כל החיים במין התפשרות כזאת, בידיעה שאתו הכל היה יכול להיות טוב יותר.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות