כן!
היי כולם!
אז לפי הכותרת, יש לי צליאק.
את הצליאק גילו לי בגיל 5, כבר 10 שנים איתו!!
לקח לי זמן להתרגל למזון החדש, הטעמים המוזרים וכד'.
בזמן היסודי, הצליאק היווה כמן מכשול עבורי. לא היו מזמינים אותי אותי לימי הולדת או מפגשים חברתיים, רק כי האוכל שהיו מביאים היה עם גלוטן. הם לא היו מוכנים להבין שאם יש צורך, אמא שלי תכין לי משהו זהה לאכול, אך בלי גלוטן.
בכיתה ז' עליתי לבית ספר חדש, ורוב "החברים" שלי הלכו לבית ספר שונה. אז באיזשהו מצב נוצר שיפור במצב החברותי שלי.
באחד מהשיעורים המורה דיברה איתנו על בעיות רפואיות, אלרגיות וכד'. אז באותה הזדמנות סיפרתי על הצליאק שלי בפורום כיתתי.
רוב הכיתה קיבלה את זה בסדר, התעניינו ושאלו שאלות.
החלק הכי מעצבן ברגעים בו אתה לא נוגע באוכל וכולם כן-
- מה קרה למה את לא אוכלת?
כי אסור לי.- למה?
יש לי צליאק.
- אהה ואוו מסכנה..
לא אני כבר מסתדרת עם זה..
- איך את חיה עם עצמך ככה? אני מזמן הייתי מתאבדת.
התגובה האוטומטית שלי ברגעים הללו, היא- אם אני כאן, כנראה שלמדתי לחיות עם הבעיות שלי. ואנשים ממש ממשיכים להתחכם.
כמובן שלצליאק יש יתרונות :)
טיולי של"ח כי אנחנו בכיתה ט כיום. אני לא אחת שכאשר הקמח בא במגע עם העור נוצרת פריחה. רק לעיתים רחוקות. אם אני בולעת אז זה משהו אחר.. אבל במגע- פחות.
כמובן שבטיולי של"ח יש מלחמות קמח. ולי? לי יש פטור.
"אני עם צליאק אסור שזה יגע בי"- ובעיקרון זה נכון, אך גם תרוץ ;)
בעיקרון השאלה שלי היא כזאת. למה לדעתכם אנשים רבים מתייחסים אליי בשתי דרכים. 1. מנסים להבין איך אפשר לחיות עם דבר כזה.
2. "מתפללים" לצליאק כדי להיות רזים יותר מדיי כמוני..
אני לא יכולה להגיד שזה לא פוגע, כי זה די מגעיל וחסר טאקט לדעתי כאשר מורה לאנגלית מביאה עוגיות לכיתה, אני מסרבת בנימוס, ולאחר התעניינות שלה אני מסבירה לה מדוע איני אוכלת את העוגיות והכל. ואז מגיע משפט כמו ואי אני מזה מרחמת עלייך את ממש מסכנה איך את חיה עם עצמך..
וזאת פריקיניג מורה!!!
ורציתי לשאול אם אנשים עם צליאק מתגייסים לצבא כמו כולם?
סליחה שזה ארוך ותודה על הקריאה:)
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025