אני מרמה אותו?! להתקדם בכל זאת בקשר?! אני לא רגשית בפנים. אני לא מאוהבת בו

שלום לכולם,

הסיפור שלי הוא כזה. לא היו לי הרבה קשרים בחיי. לא התאהבתי אף פעם. נדלקתי רק על 2 בחורים בחיי. במקרה או שלא שניהם היו די דומים בהרבה היבטים: מראה חיצוני דתיים לייט מתנחלים כאלה חמודים. לא הלך איתם ומשם נתקדם לסיפור שלי.

יש לי "חבר". אנחנו כבר 8 חודשים "ביחד".גרים ביחד. הסיבה לגרשיים היא: אנחנו ביחד מהצד שלו. מהצד שלי אני רק מראה "ביחד" אבל הכל דיי שקר.
הוא בן 25 קטן ממני בשנתיים, ההורים אוהבים אותו, החברות מקנאות (נראה ממש טוב. אפילו יותר ממני. אני חמודה אבל הוא ממש גבר יפה וחתיך). הוא חכם, מלומד, טוב, רגיש וממש מדהים. בניגוד אליו אני לא מלומדת, עובדת במשרה סבבה וזהו. בגלל כל זה הרבה אנשים תמיד מזכירים לי כמה זכיתי אם זה בהערות מפרגנות או עוקצות. יש מצב שזה חלק מהסיבות שהקשר סבבה לי לגמרי. כמו מקור לגאווה כזה.

אבל תכלס אני לא רגשית בפנים. אני לא מאוהבת בו. וגם אף פעם לא הייתי דלוקה עליו אפילו. אני איתו כי הסקס מעולה. הוא טוב לי בעין. ולא מפריע לי או מעיק עליי לזייף לו אהבה כדי שיהיה שמח. כאילו אני משתדלת להתייחס אליו גם שלא כל כך בא לי כמו בחורה שמאוהבת בחבר שלה. להקשיב לו. להיות שם בשבילו. מילים יפות וכל מה שלהיות "מאוהבת" אומר. שוב כי חשוב לי שהוא ירגיש אהוב וטוב, מגיע לו. אני לא מרגישה את הנטל שבזיוף עדיין ואני מקווה גם לא להרגיש בהמשך.

יש קטע שאף פעם לא ראיתי את עצמי נשואה ולכן הבאתי כלב הביתה שאני מתה עליו. הוא כלב אנרגטי שצריך לפרוק המון אנרגיה ככה שאני הרבה סביבו ממש כמו ילד. דבר שמפריע לחבר. לפעמים גם וויכוחים קטנים. תכלס אני באמת אוהבת את הכלב יותר ממנו ואני גם הרבה פעמים מעדיפה להיות איתו ולא עם החבר.

לאחרונה הוא התחיל לדבר המון על חתונה ומצאתי אצלו בכיס של הג'ינס טבעת של נישואין. חיכיתי יום יומיים אבל קשה לי לשמור דברים לעצמי ואמרתי לו. הוא דיי אמר שהרסתי לו את ההפתעה והציע באותו הרגע. אמרתי כן. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוב על העתיד. אולי בעצם אני מרמה אותו?! מההרגשה הרעה שאלתי אותו אם הוא מאושר איתי והוא אמר שמאוד וככה הוא תמיד חלם שהקשר שלו עם מישהי יראה וירגיש. סבבה, אני באמת מזייפת טוב כי חשוב לי שהוא ירגיש טוב אבל מה עכשיו?! זה דיי עבודה בעיניים לא?! כאילו הוא מאושר ממשהו שלא אמיתי. לא יודעת.

בנוגע אליי. לא אכפת לי להתחתן איתו. כי אני גם ככה לא יתאהב באף אחד אחר והוא ממש רוצה והמשפחה מאוד שמחים וזה יעשה אותם מאושרים ובשבילי זה כולה עוד נייר תכלס לא משנה משהו בחיים שלי כמו שהם כרגע.

אולי אני נשמעת כמו מישהי קרה ורובוט. אבל זה לא נכון אכפת לי ממנו. בגלל זה אני דואגת תמיד שהוא ירגיש נאהב ברמות. וזה לא ממקום של לעשות לו טובה אלה באמת חשוב לי שהוא יקבל מה שהוא נותן.

האם אני משכנעת את עצמי שזה בכלל לא גרוע אלה להפך כשאני אומרת לעצמי שיש אנשים אומללים בזוגיות שלהם ולא שמחים בה והוא דווקא מבסוט עלינו?! הרי בסופו של דבר הוא מאושר מה זה משנה שאני יודעת שזה לא אמיתי אם הוא לא יודע ולא ידע בחיים... לא הכל שחור או לבן בחיים. עדיף בנאדם שלא מאוהב בך באמת אבל עושה אותך מאושר מאשר מישהו שמאוהב בך אבל עושה לך רע... לא?!
אשמח לתשובות עם תוכן שלא מתלהמות ולא מלאות בשנאת חינם.