רווק בתול בן 20 ולא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד הקרוב... איך לשנות את זה?

היי
בתקופה האחרונה גיגלתי הרבה את המונח "בתול בן 20" וכן אני מניח שאתם הולכים להגיד לי שיש מלא כמוני ובלה בלה בלה, אני יודע. זה האמת לא מעודד כל כך, אבל לא באתי לדבר על זה, אפילו לא באתי לדבר על איך לאבד את הבתולים
באתי לנסות לקבל עזרה על הבעיה שלי שהביאה אותי לסיטואציה הזו ואני אנסה. אז ככה: אני בן 20, כמו שכבר כתבתי. אני לא טיפוס כל כך חברותי, אני יותר אדם מתבודד. התנתקתי מהקשרים החברתיים הבודדים שהיו לי כי אותם חברים לא באמת היו חברים, ובכל זאת, כשכן הייתי חבר שלהם, נתתי מעצמי יותר מדי ולא קיבלתי כלום חזרה. האמת, כן ציפיתי קצת לקבל בחזרה, אבל אני יודע איך זה חברים, הם ניצלו אותי יותר מדי זמן כדי שאחליט לא להיות חבר שלהם.
בשונה מאיך שזה קצת משתמע, החיים שלי ממש לא רעים, זאת אומרת, הם באמת פנטסטיים ואני אוהב אותם, אבל גם קצת שונא. יש לי כמעט את כל מה שאני רוצה, וכמעט גם את כל מה שאני צריך, אבל פחות אכפת לי ממה שצריך. בעיקרון, אף אחד עם מספיק שכל בראש לא ירצה להיות חבר שלי, על אחת כמה וכמה אף אחת לא תרצה להתחתן עם אחד כמוני. נשרתי מהלימודים, אני סובל מבעיה שמונעת ממני אפשרות להשתלב במסגרות כמו כולם ואני לא מסוגל ליצור קשרים חברתיים עם בני המין שלי ועם בנות המין השני אני בדרך כלל מגיע לפרינדזון ושם זה נגמר.
הייתי רוצה חברה אמיתית, בשונה מהחברה שהייתה לי בעבר ומישהי שבאמת תאהב אותי כי אני מסוגל לאהוב ולהיפתח לאנשים, אפילו שאני משתדל שלא כדי לא להפגע. אני יודע שלאהוב ולהתאהב זה להפגע אז אני נמנע. אני לא כמו בנים אחרים - אני לא שרירן ואין לי הרבה כסף (לא נולדתי להורים עשירים) ואני רחוק מלהיות חתיך, אפשר לומר שאני ממוצע לאללה. אני מודע ליתרונות ולחסרונות שלי, בעיקר לחסרונות, כי יתרונות אין לי הרבה, אבל יש כמה דברים טובים שכן אפשר לומר עליי: אני בחיים לא נותן לאנשים שאני אוהב להפגע, משתדל שאף פעם לא לאכזב, מסוגל לעשות המון למען אנשים שכן רוצים אותי בחברתם (בהנחה שאני גם כן רוצה אותם בחברתי וסומך עליהם מספיק), יכול לשמור על סודות (בשונה מחברים שהיו לי - טיפוסים רכלנים) ובגדול אני אדם מאוד דואג וחם אבל זה תלוי בבן אדם שנמצא/ת איתי, ומה היחסים שלי איתם. במיוחד עם החברה שהייתה לי הייתי באמת אחלה של חבר, נאמן והכל (דבר שאי אפשר לומר לגביה) ובכל זאת, נראה שלהיות אדם טוב יותר מדי לא מועיל, אם כבר רק מזיק. וזה מתחיל לייאש.
נמאס לי לנסות לתקן את הכל בעצמי, ואף פעם לא הייתי טיפוס שהולך אחרי העדר אבל נראה שאם אני לא אתאים את עצמי לסביבה, בחיים לא יהיו לי חברים, או חברה, ועל אחת כמה וכמה אשאר כנראה בתול לנצח (חחח סליחה זה קצת מצחיק אותי אפילו שזה עלבון לעצמי). החברויות (אם מותר לקרוא לזה ככה) שיש לי כיום הן נטו וירטואליות, ואנשים באינטרנט לא באמת מתלהבים להכיר אנשים חדשים מהאינטרנט, בעיקר לא אותי. אז קצת נמאס לי מהחברויות הוירטואליות, ולמרות שאני לא מסתדר במסגרות (מעבודה אחת לאחרת ולפעמים לשבועות שלמים של דיכאון בלי יציאה מהבית) אני חייב לתקן את זה ולעבוד על זה
ופשוט אין לי מושג איך

תמיד אמא שלי אומרת שיש אנשים שקשה להם יותר בחיים וזו אולי הסיבה העיקרית שבגינה קשה לי לדבר עם אנשים מציאותיים על הקושי שלי (ויותר קל לי עם וירטואליים), כי תמיד אני רואה את הבעיות שלי כפחותות, כי אני לא איזה גידם-אלמן עם יד נטויה נכות פיזית חמורה עיוורון ושן נרקבת (טוב זה שוב קצת מצחיק אותי סליחה) שמותר לי באמת להתבכיין שהחיים שלי חרא, וגם לא ילד שמשועבד לייצור אייפונים או ילד שנמסר לאימוץ או קורבן של משהו אחר שהחיים גוזרים על אנשים ואפילו שהחיים שלי חרא מבחינתי, בהשוואה לחיים חרא של אנשים אחרים החיים שלי הם "דבש"

אז מה לעשות?