מתלבטת אם לפרוש מעתודה, כבר הייתי בטוחה שאני רוצה לפרוש עד שרבתי עם ההורים

אני אתחיל באיך הגעתי למסלול עתודה. אחותי הגדולה התחילה את מסלול עתודה לאחר שכנועים רבים מצד ההורים שלי (היא בשנה השלישית לתואר כרגע). מבחינתה היא מרוצה מהמסלול, היא הסתדרה בלימודים ועם חברים והכל טוב. עכשיו מבחינת ההורים שלי מובן מאליו שגם אני אלך לעתודה, המסלול שמסדר לי את החיים ואני לא אצטרך לחיות חיים קשים ולהיות במאבקים כלכליים תמידיים. אני פשוט זרמתי עם זה, ועשיתי פסיכומטרי בחופש בין כיתה י"א ל-י"ב בלי שום התנגדות. אבל בתוך תוכי אני אף פעם לא כל כך רציתי את המסלול הזה בשביל עצמי, פשוט זרמתי, וגם האמת שלא היה לי כוח או רצון להתווכח עם ההורים שלי, כי כל דבר שהייתי עושה או אומרת שהיה נראה לאבא שלי קצת סוטה מהדרך שהוא חושב שהיא נכונה, הוא היה ועדיין אומר "זה חברות שלך" ופה נגמר הסיפור. (כיוון שבחטיבה חברות שלי לא היו הכי חרשניות ולמדניות, ובתיכון לא היו 5 יחידות מתמתטיקה הוא תמיד הניח שהן מסיטות אותי מהלימודים). אני אציין שאני מאוד מעריכה ואוהבת את ההורים שלי והם נורא הקפידו שאני אשקיע בלימודים ואצטיין אך ורק בשבילי ולא בשביל מישהו אחר.
נחזור לעניין. בכיתה י"ב התמיינתי ולקצונה ייעודית בחיל השלישות והתקבלתי, ביום המיון היה אפשר גם להירשם כדי לקבל מיונים למשקית ת"ש ונרשמתי בשמחה. כל העניין קרץ לי מאוד ואמרתי לעצמי שאם לא אתקבל לעתודה אז זה מה שאעשה ואני אהיה לגמרי בסדר עם זה (למרות שקראתי קצת באינטרנט והבנתי שזה לא המסלול הכי טוב שיש, נורא התלהבתי מהקטע של קורס קצינים וחיל השלישות ולהתעסק עם אנשים ולהתפתח מבחינה חברתית). במהלך החופש הגדול הייתה טעות באתר והיה כתוב שאני כבר לא מועמדת למסלול עתודה כלומר שלא התקבלתי. אני הייתי בסדר עם זה אבל ההורים שלי לא. כמו שכבר אמרתי בסוף זאת הייתה טעות והנה אנחנו מגיעים לשלב שבו אני מתחילה את הלימודים.
אז אני מתחילה את הלימודים, שנה ראשונה בתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, וקשה לי מאוד מבחינה חברתית, לא כי אני לא באותו שלב בחיים כמו שאר הסטודנטים כי הם אנשים צעירים ונחמדים סך הכל, אלא כי עוד לפני היה לי קשה להשתלב בחברה - ביישנות, חרדות חברתיות וכו'. אני לא שואלת שאלות את המרצים ואת המתרגלים, אני לא הולכת לשעות קבלה, לא מרכוזת, אני רוב הזמן מסתובבת לבד. אבל אני כן בסופו של דבר התחברתי לכמה אנשים. בסך הכל זה גם משפיע לי על הלימודים כי קשה לי מאוד למצוא סבלנות ומוטיבציה ללמוד. אני לא כל כך יודעת להסביר למה אבל היו לי הרבה נקודות של שבירה וייאוש וכל פעם שאני לא מצליחה בלימודים אני פשוט מרגישה שאני כישלון ובוכה ובוכה. כל כמה ימים בוכה. ככה כל הסמסטר. בנקודה התחתונה הבנתי שאני מפסידה את החוויה שלי כסטודנטית ושאני רוצה להנות מהתואר ולעשות אותו כי אני רוצה ולא כי ההורים של רוצים.
אז לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני פורשת, שאני לא רוצה לסבול, שאני רוצה לקבוע את המסלול חיים שלי לעצמי ושום דבר לא ישכנע אותי להישאר. דיברתי עם חברות וחלקן תמכו בי, וחלקן אומרות שזה לא נהיה קל יותר אחר כך ושאני מוותרת לעצמי.
דיברתי עם ההורים, אמרתי להם שנכשלתי בקורס בכימיה ושכנראה גם בחודא, ושאני רוצה לפרוש. לא הסברתי להם שזה מהסיבה החברתית כי הם לא יבינו, הם יגידו שהחברה לא תדאג לי בחיים. בהתחלה הם הסבירו לי למה אני עושה טעות, שאני מוותרת לעצמי, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, שהם לא חושבים שאחרי הצבא אני אעשה תואר, ושאני אסבול בצבא ובלה בלה בלה. אמרתי שאני לא מסוגלת לעשות עוד סמסטר ושהבנתי שאני לא מספיק רוצה את המסלול הזה ואז אבא שלי ממש כעס ולא קיבל את זה, אמא שלי אמרה לי שבגלל שהיא רואה שאני סובלת היא הייתה נותנת לי לפרוש למרות שהיא חושבת שאני עושה טעות.
התעצבנתי על אבא והחלטתי לחזור לבאר שבע ולהמשיך להעביר פה את התקופת מבחנים במקום בבית, להתרחק לנצל את הזמן לחשוב.
סך הכל לאחר זמן מחשבה אחרי השיחה עם ההורים שלי, עם אחותי ועם עוד חברה שממש חושבת שלא כדאי לי לפרוש הבנתי מה אני אשליך לפח במידה ואני אפרוש. אם אני נשארת, אני מסיימת עם הלימודים לתואר עכשיו, ואני לא אצטרך להתמודד עם זה אחר כך. אני אעשה 3 שנים סדיר שגם ככה הייתי צריכה לתת 2 מהן לצבא, ובנוסף אקבל קצת דמי כיס מהצבא, ואחר כך אקבל משכורת ואהיה מסודרת בחיים, אוכל להשכיר דירה/ ללמוד משהו נוסף/ להוציא תעודת הוראה וכו'. בגיל 25 אקבל משכורת ממשהו שלמדתי ואני אוהבת ובסוף הקבע אצא לאזרחות עם התואר הזה, בעוד שאם לא אעשה עתודה כנראה רק אתחיל את הלימודים האקדמאיים שלי בגיל הזה, לאחר שאעבוד קשה במלצרות/ בבגדים כדי לממן את התואר.
עכשיו אני בדילמה רצינית ואני ממש מרגישה אובדת עצות ושאני מאבדת את עצמי, אני לא יודע אם להישאר כי זה מסדר לי את החיים, ואולי אני באמת מוותרת לעצמי או אם לפרוש כי ככה אהנה ממה שאעשה, ובתכלס כל הסיפור הארוך בהתחלה מסביר למה נורא רציתי לפרוש. זה מעיק עליי וקשה לי להתמודד, במקום ללמוד למבחן שיש לי ביום ראשון אני יושבת כבר שעה וכותבת בתקווה שמישהו יקרא ויוכל לעזור לי. אני ממש מתנצלת על החפירה ואם קראתם את זה עד הסוף אז תדעו שאני מאוד מעריכה ומודה לכם, ואני באמת אשמח לעצות.
תודה רבה
(אה ואם אני פורשת אז אבא שלי כנראה יחטוף התמוטטות עצבים ממני, שזה לא נעים אבל אני מניחה שזה יעבור לו ושהוא יקבל אותי גם ככה, שוב אני חייבת לציין שהוא מגיב ככה בגלל שהוא עבד קשה כל החיים ולא רוצה את אותו הדבר בשבילנו, אבל הוא כנראה לא מבין שעתודה זאת לא הדרך היחידה להסתדר בחיים)