שלום, אני מאוד זקוקה לעצה ממישהו חיצוני.
אני מתייעצת רק עם אמא שלי שתמיד מסכמת הכל ב"תתמודדי ותהיי חזקה", וזה לא כל כך עוזר.
אני מאוד שקטה באופיי. כשגדלתי, סבלתי ממכות בבית מצד אבא. גם אימי סבלה.
גדלתי והייתי ילדה ביישנית. למדתי היטב והייתי תלמידה טובה ומשקיענית.
בגיל ההתבגרות סבלתי ממצבי רוח קשים ומשתנים.
הדרכתי בתנועת נוער חניכים שמאוד אהבתי בכיתה י'-יב'.
הבגרות שלי ממוצעת - 95. הרחבתי מדעי החברה (פסיכולוגיה וסוצילוגיה), 5 יחידות אנגלית ו-4 יחידות מתמטיקה, ומהלימודים, נהיניתי מכל רגע.
בחטיבה סבלתי מחרדה חברתית ובתיכון עדיין התביישתי ונהגתי להסתובב עם שני ידידים לכיתה וידידה מהכיתה שממול. לפעמים גם הייתי לבד.
קיבלתי פטור נפשי מהצבא.
אני באופיי בישנית אבל מאוד רציתי לעזור, אז הלכתי לשירות לאומי.
אני די מתקשה. עד היום עונה לטלפונים במעין ביישנות.
אני רוצה להיות נחמדה ולא תוקפנית אבל הרושם המתקבל הוא של חוסר ביטחון. אני מדברת ומשתמשת תוך כדי עם הידיים, מתוך הרגל, וגם זה מפורש כחוסר ביטחון.
היום המזכירה אמרה לי שיהיה יותר טוב כשלא אהיה שמה ושלא אצליח בחיים,
זאת על אף שאני עובדת ומשתדלת. אומנם אני לא מרבה לדבר אבל תמיד היו לי כוונות טובות.
אני לא עניתי לה והיא פירשה את זה כחוסר אכפתיות, אך פשוט לא ידעתי מה לעשות כי נדמה ששיחות על מה שקורה, לא עוזרות להגיע להבנה. למען האמת, לא הבנתי למה היא לא חושבת שאני חמודה. זה מה שאני חושבת על עצמי.
זה הסיפור שלי. אני לא בטוחה כיצד להתמודד עם חיי כי הם לא קלים, אפילו מעצם העובדה שאני מתקשה להסתדר עם אנשים. מה עלי לעשות כדי לפתור את הקשיים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות