למה הצבא כ"כ אטום לאנשים עם מוגבלות רפואית? להפסיק לנסות?

שלום לכולם,

יש לי בעייה רפואית שנחשבת "חמורה מאד" (עם אחוזי נכות גבוהים). אעדיף שלא אכנס לפרטים המדוייקים כדי לשמור על אנונימיות עד כמה שניתן. כן חשוב לדעת ש: א) הבעיה הזו, מן הסתם, מגבילה אותי בכל מיני נושאים (אני וודאי לא יכול להיות חייל קרבי, למשל), ב) כשאני בסביבה מוכרת, אני מסוגל להסתדר ממש כמו כולם, ג) אני צריך עזרים מיוחדים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל כשיש לי אותם, אני מתמודד "רגיל" לגמרי - סיימתי בי"ס תיכון (בי"ס "רגיל" לכל דבר) כשהציונים שלי בין הגבוהיים בשכבה.

בכל מקרה, עקב אותה בעיה הרפואית החליטו שלא לגייס אותי לצבא (פרופיל 21 - פטור רפואי). עד היום ניסיתי להתנדב לצבא, אבל כל הזמן הערימו עלי קשיים שגרמו לי כבר לתהות אם זה שווה את זה, עם כל הכבוד והאהבה (ועשו את החשבון לבד לפי הגיל...).

והנה החוויה שלי בקצרה:
כשהגעתי לצו הראשון בכלל לא הסכימו לדבר אתי ולבדוק אופציה של גיוס / התנדבות, כי אני "לא אמור להיות מגוייס". לכן, בשנים הראשונות התחלתי לשלוח בקשות להתנדבות. לא התייחסו לפניות שלי ולא משנה איך פניתי לצבא (אפילו דרך מכרים) ולאילו מסלולי לימודיים פניתי. כשהבנתי שאני לא עומד להתגייס עם בני גילי, ולא עם השכבה שמתחתיי, התחלתי ללמוד תואר ראשון ובקביל המשכתי להתעקש להתנדב.

בגיל 21, ואחרי מאמצים רבים, הצבא הואיל בטובו לזמן אותי לצו ראשון. הקושי הראשון היה במבחן הפסיכוטכני, זה גם היה הרגע הראשון שבו הרגשתי ממש מושפל ו"נכה" בעיני הצבא: למרות המסמכים הרפואיים והאישורים מהבי"ס, מהמרכז לבחינות והערכה ומהאוניברסיטה שמסבירים מהם ההתאמות שאני נדרש להם כדי להשיב למבחן ולמרות ההבטחות שנתנו לי שדאגו להכל - התברר שלא עשו את זה. כשנכנסתי לבחינה ראיתי מבחן שאני פשוט לא יכול לפתור לאור המוגבלות. פניתי לבוחנים ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. יותר גרוע - לא הרשו לי לעצור את המבחן ואפילו לא לצאת מחדר הבחינה ולוותר על המבחן. הייתי צריך לשבת מושפל במשך כמה שעות בחדר ולחכות עד שיעבור הזמן, כי פשוט פיזית לא יכולתי להשיב למבחן. למזלי הבוחנת הייתה ממש מקסימה (כל כמה דק' היא גם יצאה מהחדר למפקדים שלה בבקשה שיאשרו לי לצאת ולעצור את הסיוט הזה) ובסוף המבחן הציעה לי לערער ואמרה שתסכים להעיד בשבילי שכך היה.

הגשתי ערעור על המבחן והוא התקבל. אלא מה? הודיעו לי בטלפון שאין לצבא "כלים" לבחון אנשים עם מוגבלות (בשונה מכל גוף אחר שעד כה התמודדתי אתו, כמו משרד החינוך, המרכז הארצי לבחינות והערכה והאוניברסיטה), אז או שאני מוותר על הציון, עם כל המשתמע מכך, או שאבחן שוב - באותם התנאים. כן, כאילו שהבעיה הרפואית שלי נפתרה בחודש שעבר ממועד המבחן כך שהפעם אוכל להתמודד עם אותה הבחינה (לא, היא לא, היא לצמיתות)...
גם כשהגעתי לבקו"ם - אף אחד לא הסכים לשמוע אותי והסבירו לי ש"אנשים חכמים ממני וממך קיבלו את ההחלטות האלו".

בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי נוספות, הסכימו לזמן אותי ליחידה שמתעסקת בתחום שבו סיימתי תואר ראשון (מדובר על כ5 שנים אחרי גיל 18). לצערי גם פה חוויתי יחס של אדם פחות שווה: היחידה אליה זומנתי מורכבת מעתודאים בוגרי תואר ראשון כמוני, לכן זה היה אמור היה להיות מושלם - בלי קורסי הכשרה, בלי שהצבא יממן את התואר - פשוט להתחיל את ההתנדבות. לצערי לא כך היה - בראיון הסבירו לי שהדבר לא אפשרי כי "למרות שישבנו באותו ספסל הלימודים, נבחנו באותם המבחנים ויש לנו אותו תואר - עדיין אתה לא נבחרת מראש [בגיל 16, 17] להיות עתודאי, אז אי אפשר לראות בך ככזה ולתת לך תפקיד התואם לזה של עתודאים". ההצעה שקיבלתי הייתה כי אעבור קורס הכשרה בסיסי, השקול לקורס שלומדים בשנה א' בסמסטר א' באוניברסיטה, בו מכשירים חיילים ללא כל השכלה אקדמית בתחום לעבודה בסיסית, ובסיומו של הקורס אעסוק בתפקיד המסייע וכפוף ישירות לקצינים (כלומר, עתודאים), בוגרי התואר הראשון שמחזיקים בתואר ראשון זהה לזה שאני מחזיק. וכן, אלו בהחלט יכולים להיות סטודנטים (לשעבר) שלמדו יחד אתי ממש - באותו המחזור ובאותה הכיתה - ובהחלט יכול להיות גם שאלו סטודנטים שקיבלו ציונים נמוכים משלי.

בסוף השיחה (ואחרי הרבה ויכוחים) הובטח לי שיבדקו את הנושא ויחזרו אלי עם תשובה של הדרג הבכיר ביותר ביחידה. עברה מאז שנה (הובטחה לי תשובה כעבור חודש...) ולבסוף קיבלתי טלפון בו אומרים לי שהבקשה נדחתה. היחידה הסכימה עם דבריי, אבל גורמים אחרים בצבא לא מעוניינים. לא קיבלתי פירוט מעבר לכך...

עד כאן דרכי עם הצבא. אני באמת תוהה למה אני צריך להתחנן כל כך כדי להתנדב לצבא - אבל כמו כולם, ולא כסוג ב'?!
הייתי שמח לשמוע מה דעתכם, איך המקרה שלי נראה בעינייכם - הייתם ממשיכים להתעקש? הייתם רואים בעין לא טובה אדם כמוני?

ורק כמה נקודות:
א. היו אנשים שכששמעו את הסיפור הסבירו לי ש"הצבא זו לא תוכנית כבקשתך". ברור שאני מסכים אתם, אבל אני לא מבקש תוכנית כבקשתי, אלא להימדד ולהיות מוערך כמו כולם. למה הכוונה? אם הייתי נבחן במבחן פסיכוטכני מותאם, ומקבל ציון נמוך - באסה, אבל אין לי תלונה אחת! אם הייתי לומד תואר במתכונת "חלקית" או לא שוות ערך לאלו שמתקבלים לאותה יחידה - אחלה. אין לי ולו תלונה אחת. לא מגיע לי יותר מאף אחד אחר. אבל אני כן חושב שגם לא מגיע לי פחות מכל אחד רק בגלל שיש לי מוגבלות רפואית...
ב. לתוהים האם עשיתי שירות לאומי, התשובה היא שלא. במקום מסויים מצטער שלא פניתי לנתיב הזה. חייתי במסגרת חילונית רגילה לכל דבר, ולכן גם לאחר התיכון רציתי להיות כמו כולם: ללבוש מדים כמו כולם, לדבר על הנושאים שכולם מדברים עליהם ולרגיש שייך. שירות לאומי פשוט לא דיבר אלי בזמנו. לכן התעקשתי כל הזמן להתנדב לצבא, ובאמת האמנתי שאגיע לזה. בשלב מסויים, לפני שקיבלתי מענה מהצבא, כבר התחלתי להתייאש ופניתי לאחראי על השירות הלאומי - אבל הוסבר לי שאני כבר לא יכול להתחיל מפאת גילי.
ג. כדי שלא ישתמע אחרת, זה לא סוג של "שיימינג אנונימי" על הצבא. אלא באמת רצון להבין מה עומד מאחורי זה ואיך אנשים שעשו צבא רואים את זה.