אני משתדלת לעזור לתת יד לכל מי שצרך, אבל מרגישה שאנשים לא מעריכים את העזרה

היי, אני חשה בצורך לשתף, אני מרגישה כאילו ככל שהזמן עובר זה רק נעשה יותר גרוע וקיצוני. תמיד אני זו שעזרתי, תמכתי, חיבקתי, הקשבתי ועכשיו שאני צריכה מישהו/מישהי שיקשיב לי כולם נעלמו, אני מרגישה פשוט לבד. לפני שלוש שנים עברנו לצפון כל המשפחה והייתי חייבת גם לעזוב את ירושלים עקב שיקולים כלכליים :( ומאז אני לא מצליחה להכיר חברת נפש, מישהי שתהיה איתי, שאני אעזור לה והיא תעזור לי, שתקשיב כמו שאקשיב לה. כל החברות שלי נשארו בירושלים אך בגלל המרחק, וחוסר הזמן, השגרה המעצבנת כל אחד עסוק בחייו. ההרגשה הזו איומה שאין לך למי לפנות ולדבר. יש לי חברות פה ושם אבל לא מצאתי את האחת עדיין. בנוסף לכך אני גם סטודנטית שנה שנייה באוניברסיטה, הלימודים קשים, כל סטודנט דואג לתחת של עצמו, אין עזרה הדדית, המבחנים קשים אבל אני אוהבת את זה אז אני ממשיכה אבל לפעמים מותר לבכות לא? כל הזמן אני הולכת במחשבה שנשארו לי עוד שנתיים וחצי ללימודים ואני פשוט רואה כאילו המטרה עוד רחוקה, אני עובדת בעבודה שאני לא אוהבת להיות בה, אך אני לא מוצאת עבודה דומה שתענה על הצרכים שלי ולכן אני חייבת להישאר בה. גם כן החיים הכלכליים כל כך קשים. אני כל כך מרגישה את זה על הבשר שלי, גם לשלם שכירות, לימודים, חשבונות ועוד ועוד... אני מרגישה כאילו אני הולכת לאיבוד בחיים האלה, שאין לי מטרה, שאני אפס מאופס, שלא יצא ממני כלום, כאילו אין לי פוטנציאל, אני לא עושה משהו שאני אוהבת. מרגישה כל כך מיואשת... יתרה מכך עברתי כל כך הרבה דברים בחיים שהעבר שלי כל כך משפיע עלי שלפעמים אני מתחילה לבכות ללא כל סיבה אבל אני מטופלת... אני מטופלת אבל מרגישה כאילו לא נותנים לי כלים מעשיים לחיים היומיומיים שלנו אלא רק מדברת ומדברת ומדברת... ואחר כך אני אפילו לא מסוגלת לחזור לשגרה. אני מרגישה כאילו הכל הולך לי קשה בחיים הם מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית, לימודית, בית ובריאות. אני לא מצליחה להרים את עצמי בימים האחרונים ולכן חשבתי אולי לחזור לכאן ולשמוע אחרים. גם כאן תמיד הייתי מגיבה לאחרים ועוזרת. לפעמים אני מרגישה כאילו שאני יותר מדי טובה לעולם הזה, נפגעת מאנשים ומהמעשים שלהם, אני כל כך טובה ולא מקבלת חזרה. אנשים לא מעריכים ולא אומרים תודה. אני במשבר :(