יתום, רווק, דיכאון, למה החיים שלי ככה?

היי ותודה
אשמח אם תקראו עד הסוף למרות שאני לא מכריח אף אחד
זה סוג של פריקה שלי
תודה
אני רוצה לספר קצת על החיים שלי כדי שתבינו אותי קצת ותנסו להבין את המצב שלי
אני בחור רזה,חזות אשכנזית,בן יחיד,לא הייתי אומר נאה אבל לא מכוער,אה כן...ואני יתום.
אני מניח שכל החיים שלי התחילו כשהייתי בן 13... באותו יום ששלושת השוטרים דפקו אצלי בדלת ואמרו לי שההורים שלי השתתפו בתאונת דרכים קטלנית...לא היו ניצולים.
באותו יום עברתי לגור בבית אומנה שאליו שלחו אותי כי אף אחד מהמשפחה לא רצה לקחת עליי אחריות.
מאז תיזזתי מבית אומנה לבית אומנה כי הייתי בהרבה אזורים והפלה ופלא שום הורה לא רצה לאמץ ילד בן 13,14,15,16,....והלאה....לכו תבינו...
אחרי 8 שנים של סבל שאני רואה בכל יום איך ילד אחר נלקח על ידי הורים שרוצים לאמץ אותו...ורק אני נשאר....או מועבר לבית אומנה אחר כי אף אחד מאותו אזור לא רצה לקחת אותי.
אף פעם לא התעסקתי כל כך במשפחה ובחיים שהיו יכולים להיות לי עד גיל 17
שהתחלתי להתעניין בתחום הפסיכולוגיה....וראיתי את הנזק העצום שיש על ילד שגדל ללא הורים....עכשיו אני יודע בוודאות שאני דפוק....
ומאותו גיל אני מניח נכנסתי לדיכאון שדרכו קשה לי להסתכל החוצה אל האור דרך הערפל האפור שחונק לי את הנשמה שרק מנסה לנשום לרווחה ולומר שהכל יהיה בסדר.
עשיתי בגרות מלאה 5 5 למזלי כי בכל זאת יש לי שכל.
אבל גם עם זה לא יכולתי להרגיש מסופק כי אחרי הכל למי אראה את הציונים שלי?
לילד בן השנתיים שמרייר לידי? שבטח עוד יומיים מישהו יבוא ויאמץ אותו דרך אגב.
בגיל 21 יצאתי מבית האומנה...אחרי שאף אחד לא אימץ אותי....אני לא יכול שלא להרגיש לא רצוי אף על פי שאני יודע ומבין אנשים שלא רוצים לאמץ ילדים שחיים יותר זמן ממשך הנישואים שלהם.
שכחתי לציין שבגיל 18 הפסיקו להעמיד אותי לאימוץ והתחלתי לעזור בבית אומנה בצפון הארץ שלוש שנים...הגשתי אוכל והקראתי סיפורים לילדים היתומים האחרים על חשבון השירות הצבאי שלי.
בגיל 21 סודרה לי עבודה טובה אני לא אשקר עם שכר מכובד...
יש לי עכשיו דירה שכורה שאני גר בה לבד.
וזהו
זה חיי
אני כרגע בן 24 ...מעולם לא הייתה לי חברה.....אני עדיין בתול......מעולם לא התנשקתי עם מישהי....ואם כבר אנחנו בנושא אני גם ככה יותר מדי מפחד להתחיל לדבר עם מישהי ולהזמין אותה לצאת....וכל זאת בגלל אותה מחשבה שרצה לי בראש ללא הרף כבר 7 שנים.....כל זה לא היה קורה בלי אותה תאונה קטלנית.
תודה שנתתם לי לשתף ותודה שהקדשתם את זמנכם זה דבר מאוד לא מובן מאליו.