אני וההורים רבים, מתייחסים אליי כמו לילדה קטנה לא יודעת מי צודק

היי,
מצטערת מראש שזה הולך להיות ארוך ומייגע,
אני בטוחה שלרובכם יש דברים יותר חשובים מזה אבל תודה מראש אם אתם
קוראים את זה ואשמח לשמוע מה אתם חושבים, או הייתם עושים, או סתם כל דבר שיש לכם לומר.
אז אתחיל מזה שההורים מתייחסים אלי כמו לילדה קטנה, וכשמתאימים להם
אז אני יכולה להיות "בוגרת".
בשביל שיהיה לכם קצת רקע, אז אפילו שאני בת 16 ונחשבת קטנה
אני די בוגרת אפשר לומר, לוקחת את הלימודים ברצינות (לפחות בדברים החשובים)
אין לי בעיות בתחום החברתי, עושה מטלות בית מיוזתי ועוזרת אפילו בלי שמבקשים(ולדעתי זה אמור להיות מובן מאליו אבל מציינת בכל זאת כי אני יודעת
שלא כולם ככה.) לא מעשנת/שותה, לא עושה בעיות להורים שלי..
כיאילו באמת שאין להם מה להגיד עליי...
אני רואה שבני נוער בגילי מעשנים ושותים ואני פשוט המומה,
מושפעים מלחץ חברתי ומתנהגים כמו בני 5 שבטוחים שהם יודעים הכל.
ואני? הדבר הכי "אקסטרים" שעשיתי להם, היה לצבוע את השיער, ומילא אם זה היה
לעוד צבע לא טבעי אבל פשוט בכמה גוונים לכהה יותר ועוד אחרי שרציתי את זה 3 שנים.
אני כמעט ולא מבקשת מהם כסף ליציאות, את הכסף הייתי מרוויחה בעצמי כי אני לא חושבת שהורים צריכים להביא לילדים כסף לבזבוזים..
ככל שאני גדלה אני שמה לב לזה שהורים של חברים שלי מאפשרים להם יותר דברים וסומכים עליהם:
למשל לצאת יותר זמן עם חברים (לי בקושי נותנים לצאת לריצה עם חברה, וגם זה עד איזה 10 בערב ביום חופש כשאין לימודים) הורים של חברים שלי גם פחות מתערבים להם בלימודים, ההורים שלי אוהבים לשאול אותי כל שניה על העבודות שלי ואם הגשתי, ואני פחות או יותר עומדת בזמנים, אני לא אשקר ואגיד שאני תלמידה מעולה אבל זה שהם כל שניה בודקים אם הגשתי או לא רק מעצבן אותי והופך את זה לקשה יותר וגם ככה אני עמוסה ובלחץ אבל אני זוכרת להגיש! אני בת 16 ובקושי להתסובב בעיר שלי עם חברים אני לא יכולה ורציתי לא מזמן ללכת לכנס של משהו בנוגע למדע מחוץ לעיר והם לא הסכימו לי עד "שאשפר את הציונים שלי" והציונים שלי בסדר! וגם כשהציונים שלי היו מעולים הם מצאו טיעון אחר ללמה אני לא יכולה לנסוע.
בעקבות זה, התחלתי להיות "מרדנית" יותר, והם נהיים עוד יותר עקשניים ויש עוד ריבים, ותכלס אין להם על מה בכלל להתכווח כי אני צודקת, וגם אם אני מסכימה ושותקת אני מפסידה. זו התקופה הכי יפה והיא לא תחזור, אני רוצה באמת לעשות דברים כל עוד אני יכולה, אני לא מדברת על לשתות או לעשן או לעשות דברים קיצוניים סך הכל שיתנו לי ללכת לכנס מדע מטומטם או לתת לי ללכת לריצה עם החברה ואולי פעם אחת לא לתת הגבלת זמן.
אני יודעת שאני צריכה להקשיב להם ותאמינו לי אני מנסה לכבד אותם בכל דרך אפשרית, אבל איך אפשר? ולמה זה צריך לבוא על חשבוני? תאמינו לי שאם הם יתנו לי קצת יותר חופש ויסכמו עליי יותר זה ימנע כמעט 98 אחוז מהריבים שלנו.
ניסיתי לדבר איתם על זה אלף פעמים הם כל פעם מוצאים טיעונים חדשים, ושיחה לא עובדת, למרוד גם לא עוזר ורק מחמיר את זה, ולהסכים איתם על דברים שאני לא מסכימה אני לא מוכנה.
ותזכרו שלא מדובר בדברים קיצוניים סך הכל לתת לי לצאת לריצה או לכנס.
אני מגזימה? או שאתם רואים את מה שאני רואה?
(אם יש לכם פתרונות או רעיונות איך לשפר את המצב בבקשה תגידו לי בתגובות)