איך מפתחים רצון להמשיך לחיות?

היי, לפני שאני מתחילה חשוב שתדעו שזאת סתם פריקה, אתם לא חייבים להגיב, פשוט אין לי מקום אחר לפרוק.
מאיפה מתחילים? אז ככה, הרצון שלי להמשיך אבד ממזמן, המון סיבות שאולי ישמעו שטותיות..
מאז ומעולם הייתי ביישנית, מהגן מאז שאני זוכרת את עצמי עד עכשיו. בתקופה האחרונה הכרחתי את עצמי לדבר יותר ולהיות פתוחה, יש פעמים שזה מצליח, רוב הפעמים לא. אני מפחדת לדבר, אני חושבת כמה פעמים לפני שאני מוציאה משפט כי אני מפחדת ממה שיחשבו ושבטעות לא אפלוט משהו מפגר
אין לי חברות, לפחות לא אמיתיות וכאלה ששמות עליי, אני תמיד תמיד מנסה לקבוע איתן לצאת, אבל הן "לא יכולות" ותמיד דופקות לי תירוצים, ובבית ספר קובעות מול הפנים שלי ללכת למקומות..המחנכת שלנו הציעה לנו ללמוד ביחד, והן עשו את זה. רק לא איתי. הן קבעו שלושתן ללמוד ביחד ו"שכחו" להזמין אותי, וגם דיברו על זה מולי. הן עשו עוד מלא קטעים כאלה, מצד אחד אני מנסה לא להתייחס אבל מצד שני זה כואב..
אני לא אוהבת את עצמי, בכלל. אני לא אוהבת את איך שאני נראית, את הפנים שלי (ויש לי משקפיים עוד), את הבטן שלי, את היריכיים שלי, את האף שלי..אחותי ואמא שלי אומרות לי שאני יפה, וזה באמת עולה לי על העצבים כי אני פאקינג לא, וזה שהן אומרות את זה לא מעודד אותי ועוזר לי להרגיש טוב עם עצמי. ואני מתביישת. אני לא חושבת שמישהו יתחיל איתי, ואין לי אומץ לדבר עם מישהו, אני עוד שבוע בת 16 אבל לא הייתי רוצה חבר עכשיו, אולי עוד קצת..אבל הידיעה שזה לא הולך לקרות, שלא יהיה לי חבר בזמן שכולם מסביבי מתאהבים כואבת. אני לא חושבת שמישהו יאהב אותי, אני לא הייתי יוצאת עם עצמי, אז למה שמישהו אחר כן?
בנוסף לזה נטפלים אליי בבית ספר, יש לי ציונים טובים ותמיד אומרים לי יואו איזה חכמה מה הממוצע שלך וכאלה, אבל הם לא אומרים את זה בקטע טוב, אלא בקטע של להציק..אני בכלל לא חושבת שאני חכמה, אני מרגישה שאני נכשלת בהכל..והכי כאב שילד שאני מחבבת גם זרק איזה משפט כזה, רק אחד יותר גרוע כשלא הייתי בכיתה וחברה שלי אמרה לי על זה..
גם היו איזה שני בנים שאמרו לי שאני מכוערת (לא שהם חידשו לי משהו) אבל זה עדיין פגע בי..
ובמשפחה? גם לא משהו, אבא שלי גאה באחיות שלי ובאח שלי, תמיד אומר כמה שהוא גאה בהם ואוהב אותם ושיש לו נחת כי יצאו לו כאלה ילדים טובים..ואני? מרגישה כמו הכבשה השחורה במשפחה הזאת..אני מוציאה ציונים טובים, לא מתעסקת בשטויות והוא פעם אחת לא אמר שהוא גאה בי..ואמא שלי? פעם אחת אומרת שהיא אוהבת אותי ופעם אחת מרצה לי על כמה שאני לא חכמה ולא סבלנית ולא מדברת יפה..
אז בקיצור, לא עובר יום בו אני לא שואלת את עצמי למה אני פה בעצם? נמאס לי להיות לבד ושאין לי חברות, נמאס לי להרגיש רע עם עצמי ולשנוא את עצמי, נמאס לי לקוות שאולי בצבא המצב ישתפר אבל להבין שוב שמי ירצה מישהי כמוני? נמאס לי לחזור הביתה ולבכות, נמאס לי להרגיש מיותרת במשפחה שלי ונמאס לי להשקיע בלימודים, פעם אהבתי ללמוד והיום אני מכריחה את עצמי
אז החיים האלה באמת שווים משהו?
עוד שבוע יש לי יום הולדת 16, וזה כביכול הגיל שכולם מחכים לו, נראה לי שאני היחידה שלא רוצה להגיע ליום הזה, כי זה רק אומר שעברה שנה של סבל ומתחילה אחת חדשה...אני בסך הכל רוצה להרגיש שמחה, אני רוצה להיות מוקפת בחברים טובים ואני רוצה להרגיש נאהבת...זה יותר מידי לבקש?