מתחילה פתאום לא להרגיש את הרגליים אני מתיישבת על הרצפה ואני לא מצליחה לנשום

אין לי בדיוק שאלה לשאול.

אני פשוט אספר על עצמי וזהו. ומבחינתי כולכם יכולים להגיב מה שאתם רוצים.

אני יו ואני בת 20 . כמובן שיו זה לא השם האמיתי שלי. אבל בכל זאת קצת דיסקרטיות..

אני מבחוץ בן אדם מצחיק אני אוהבת בעלי חיים בצורה מוגזמת אכפת לי מאנשים.
אם מישהו יבקש עזרה אני ישר אקפוץ לעזור. אם משהו צריך אוזן קשבת אני כאן כדי לשמוע. אני בדרך כלל הבן אדם הזה שיודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. הבן אדם הזה שבדיוק עכשיו אתה צריך אותו כי הוא ידע איך לעודד אותך. אני גם תמיד עושה אווירה נעימה למי שאיתי.


מה שאף אחד רק לא יודע,
זה שאני סובלת מדכאון והתקפי חרדה.
אני מתחילה פתאום לא להרגיש את הרגליים אני מתיישבת על הרצפה ואני לא מצליחה לנשום, יש הרבה מחשבות שרצות לי בתוך הראש ואני מרגישה שאין לי שליטה על הגוף שלי ושעוד רגע אני עומדת להתעלף.
אבל אף אחד לא יודע ואני רוצה להשאיר את זה ככה.

אני לא מתייעצת עם אף אחד כי אני מרגישה שאף אחד לא יכול לעזור לי או לפתור לי את הבעיות.
זה לא נובע מזלזול בחוכמה/בידע של אחרים. זה נובע מתוך המחשבה שאני הבעיה ואי אפשר לפתור את זה.
אני גם לא רוצה להיות נטל על אף אחד ולגרום לחברים או לאנשים הקרובים ליפול לתוך הבור השחור שאני נמצאת בו ושיכנסו גם הם לדכאון.

והדבר הכי נורא הוא המשפחה שלי. מה שאני עושה להם. הם יודעים מה עובר עלי בחדר כשהוא סגור והם שומעים את הבכי ורואים אותי כשאני רועדת ומאבדת את זה. אני לא מרגישה בנוח שיראו אותי במצב הזה אבל מצד שני אני חייבת מישהו שאכפת לו ממני שיהיה איתי אבל אני רואה כמה שאני מכאיבה להם וכמה שהם מעדיפים שלא לראות אותי ככה כי זה מבהיל. אבל אני לא משתלטת על זה.
ניסיתי פסיכולוגים וזה לא עבד. פשוט גם שם לא הרגשתי בנוח ובסופו של יום הם בסה"כ אנשים שעושים את העבודה שלהם. הם לא מכירים אותי. יכול להיות שאגיע למצב שאלך לטיפול פסיכיאטרי ואקח כדורים. לא בשביל עצמי. בשביל המשפחה שלי. שיחיו חיים נורמלים.

אבל בנתיים החלטתי שאני עוברת לגור לבד. אני לא יכולה לסחוב על הגב שלי את הדכאון שאני עושה להורים שלי.
אני אגור לבד ואתפרק העיקר שההורים לא יראו וירגישו.

זה דבר אחד להרגיש כאילו אתה לא תורם לעולם בשום צורה, אבל זה דבר אחר לגצרי כשאתה מרגיש שלא רק שאתה לא תורם, אלא אתה עושה גרוע יותר ומכאיב לאחרים.


דכאון והתקפים זה נראה כמו משהו שבסה"כ מה הבעיה? צריך פשוט להשתלט להרגע ללכת לשתות מים ויאלה הכל בסדר מה הבכיינות.

הלוואי.

בגלל הדבר הזה הבטחון שלי ברצפה. ודווקא בדרכ אומרים עלי שאני בסהכ ילדה נאה. אני לא מרגישה ככה. אבל זה כבר נושא אחר ואני נוטה לא להתווכח כי זה כבר נראה צומי.

ושלא תטעו. אני לא סתם נכנסת לדכאונות והצקפים. אני נכנסת בדרך כלל בגלל חוסר בטחון או בגלל שאני לא מרוצה מאיך שאני נראת.
עכשיו ברור לי שהצרות שלי והבעיות שלי הן לא הבעיות הכי גדולות ויש אנשים שיש להם צרות יותר גדולות.
התגובה שלי לאותן בעיות אם הן גדולות או אם הן קטנות-זוהי הבעיה עצמה. ואני לא משתלטת על זה.