זה תמיד מתחיל מהר ונגמר מהר, קשה לי; איך להמשיך הלאה?

בזמן האחרון אני חושבת כל הזמן ורק מסתבכת עוד יותר עם עצמי..
בתקופה האחרונה קשה לי, עברו אלייי מלא דברים בזמן קצר יחסית אין לי יותר מידי עם מי לדבר על זה, קצת עם חברות מהצבא ומהבית, טיפה עם האחיות שלי , אבל בעיקר עם הפסיכולוגית שלי, ותמיד איתה אני מרגישה שאני צריכה לייפות את המצב, אני עושה את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי.. כמה שאפשר...

בכללי כל ההתפתחות המינית שלי התחילה מאוחר יחסית..
בגיל 18 וחצי הייתה הנשיקה הראשונה(עם בחור אקראי ממסיבה)
עם הבחור חשבתי שיתחיל משו רציני,אבל לא היו לנו את אותן הציפיות..
מאז כל סופש שיצאתי (מהצבא,פעם בשבועיים 12/2)הייתי עם מישהו במסיבה
עם רובם זה נגמר מהר כמו שזה התחיל..
מה שכן ,אהבתי את זה כי זה סיפק לי ריגושים,הרגשתי אישה, שאני מושכת..
סהכ הייתי בערך עם 4 אנשים.. עם שתיים מהם רציתי שזה ימשיך אבל זה התאים בסופו של דבר..
עם הזמן בצבא חברה הכירה לי ידיד טוב שלה.. נפגשנו כמה פעמים,זרם לנו,התחיל בנינו משו..
לשנינו זה היה קשר רציני ראשון,שנינו היינו בלי ניסיון אז בגלל זה זה היה קשה.. היה לנו קשה בעיקר להגדיר את עצמינו , אבל לא רק.. כשהיינו נפגשים זה היה מפגשים קצרים בלי יותר מידי תוכן.., הוא היה בא אליי היינו רואים סרט מזמזמזים ומתחרמנים אחד עם השני,קצת מדברים, והוא היה הולך.. זה נמשך ככה 3 חודשים בערך, שהיינו נפגשים פעם בשבועיים וזה לא באמת התקדם לאנשו..
תוך כדי שהיתי איתו בקטע, הייתי במסיבה שתתי הרבה והבאתי מישהו הביתה..
לא שכבנו, אבל עשינו דברים אחרים..
גם איתו התחיל מהר ונגמר מהר..

עם הידיד של החברה ברגע שהגדרנו את זה זה נגמר..
זה נגמר כי אני הייתי רגישה קצת יותר מידי,רציתי יותר, היה לי קשה להנות מהרגע תמיד חיפשתי מה לא בסדר.. הוא גם התחיל קורס בצבא ולא היה לו זמן אליי כלכך, זה בעיקר הסיבה לדעתי..

עכשיו אני לבד וקשה לי..
אני מרגישה בודדה, מרגישה ריקה,ולא שווה..
אני מרגישה שאני נואשת ופתטית..

יצרתי קשר עם הידיד של החברה,התגעגעתי אליו,רציתי לנסות שוב,הבנתי שאני הייתי לא בסדר, כמובן שגם לו יש חלק בזה,אבל באמת הרגשתי אליו דברים ורציתי לתת לזה עוד הזדמנות...
הוא סירב

הרגשתי לבד באמת באמת לבד
הייתי נואשת לכל סוג של מגע עם גבר, רציתי להרגיש שוב אישה,מושכת..
יצרתי קשר עם הבחור מהמסיבה, הוא בא אליי והיה נחמד , והוא הלך..

ניסיתי ואני מנסה להמשיך הלאה, להתנתק מכל הבנים האלה, אבל אני לא מצליחה.

שאני כותבת את זה ,זה לא נשמע הכי טוב, כי ממה שסיפרתי זה נראה שאני רודפת אחרי בנים, נואשת עד כדי כך, כל סופש מישהו אחר, עם מישהו בזמן שאני עם מישו אחר
זה קצת נכון, אבל אני חושבת שזה נובע מתהליך התפתחות בגיל מאוחר מחוסר ידע בנושא.. ומאוד סיבות

בעצם מה שאני מבקשת זה שלא תתחילו להעביר עליי ביקורת, אלא עם יש לכם עצה מנסיון אישי או מכל ניסיון,אשמח עם תעזרו לי
כי קשה לי
אני מרגישה שאני לא יודעת מי אני, מי זאת מעיין..
אני נותת ליותר מידי אנשים חיצוניים להשפיע אליי :/..

טיפה על עצמי.. אני בצבא עוד שנייה שנה, בתפקיד שוחק וקשה. שאני מגיעה הביתה בסופש אני מרגישה שאני חייבת לנצל כל דקה ודקה.. אני כרגע בסבב הפוך עם כל החברים מהבית, כלומר שאני באה הביתה אין לי חברים להיות איתם.. אז זה גם חלק מההרגשה של הלבד שלי..
המשפחה שלי לא יותר מידי מאוחדת/מגובשת , אז זה לא שזה מחפה על זה..
אני כותבת כל זה שאני קצת טעונה כי זה באמת מעסיק אותי כלכך הרבה,אז אולי זה קצת מוקצן..אבל שוב בסופו של דבר זאת ההרגשה שלי ואי אפשר להתווכח על זה..