אני רוצה עצה לאיך אני מתמודדת מחדש ויעיל יותר עם החיים אחרי הטרדות מיניות קשות?

היי אני לא יודעת אם זאת שאלה לזוגיות (כי היא כן בהתמודדות שלה) או שהיא שאלת התמודדות באופן כללי אז לא משנה..אשמח לעצות.
אני בחורה מאוד נאה ותמיד חיזרו אחרי בנים. בבית ספר הייתי חברה של כולם, בצבא הייתי ידידה של כולם אבל גם עברתי את ההטרדות המיניות הכי קשות שלי שם. חשבתי (ואני עדיין חושבת) שלהיות חברותי זה דבר חיובי. האדם הוא יצור חברתי וככזה נועד ללמוד ולהתפתח חברתית ובכלל באמצעות תקשורת גם אם סתמית עם אחרים. הרבה פעמים לא מובנים לי חיזורים של בנים אבל הטרדות ותקיפות הן דבר שאי אפשר לשכוח. לפני הרבה שנים הייתי במסגרת מסויימת ואחד האנשים שהיה חבר של מישהו שם ונהג לבקר אותו, נדלק עלי. אחד שחשב שהכל מותר לו. שאל את חבר שלו עלי ומבחינתו יש לו גם זכות להציק לי אם לא אענה לו.
לא רציתי קשר עם האדם הזה ואין קשר לסיבה. פשוט לא רציתי ולא חיפשתי ידידים או כאלה שימלאו לי את הנייד ואני גם לא טיפוס נצלן שמחפש מתנות חיזור. הוא בא והתחיל איתי ואני בנימוס סירבתי להצעה.
אמרתי לו שאיני מעוניינת ושאני גם לא פנויה.
הוא כאילו לא שמע אותי והמשיך. הוא התחיל באובססיה שהפחידה אותי. היה מגיע כל בוקר בשעה מדוייקת, מניח לי מתנות, מתקשר אלי כל 10 דקות במדוייק על השעון החל מ-8 בבוקר ועד חצות. מצא את הטלפון של ההורים שלי, חיפש אותי שם. בכל מקום שהגעתי אליו הוא היה מופיע כמה דקות אחרי. 5 דקות לפני שהייתי מגיעה הביתה הוא היה שם. אם נסעתי לחברה, הוא היה מופיע ממתין לי בפתח הכניסה. לא הבנתי איך הוא יודע לאן אני הולכת, מה אני עושה בכל רגע נתון ובכלל טלפונים חסויים של מכרים, חברים ואנשים שאני בקשר איתם. עם מי דיברתי, כמה דיברתי, לאן יצאתי. והיה מגיע ומשגע לי את השכל ומתחיל לספר לי כמה הוא רוצה לגעת בי ומה לעשות לי וכמה אני מטריפה אותו. אני מספרת את זה ואני לא יכולה להמשיך לספר מה עוד היה אומר לי כי זה מעביר בי חלחלה נוראית. הגעתי למצב שהיו מלווים אותי לכל מיני מקומות הלוך-חזור. לא להגיע לבד לכל מיני מקומות. לפחד ממגע סתמי של בחור, להסגר תקשורתית ברגעים אינטימיים ולפעמים העצב שלי מלווה בהרבה פחד. אפילו פחד נטישה.
אני יכולה היות להיות במגע עם בחורים אבל מנקודה מסויימת בשיחה שיכוחה להיות מדהימה, אני מתנתקת.
נודע לי ממש במקרה וכבדרך אגב ממודעה סתמית לא מזמן שאותו אדם כבר לא קיים.
צר לי עבור משפחתו שאיני מכירה אבל משום מה, ירד בי הרבה מאוד פחד. אני מרגישה אשמה שאני מרגישה כך אבל כל אותן השנים פחדתי שהוא ימצא אותי ויציק לי שוב, וששוב אצטרך לחפש דרכים איך אני בורחת או מגיעה למקומות לבד. וששוב הוא יגיע נניח למקום עבודה שאני נמצאת בו ויציק לי ולא יהיה מי שיעזור לי אם אתקע פתאום לבד ברחוב ואהיה במצוקה כי אין מלווה.
אני לא יודעת עם מי לחלוק את ההרגשה הזאת.
אשמה חזקה על ההרגשה הזו שלי עם פחד שירד.
שוב אני אומרת, זה לא היה חיזור עדין ונעים, זאת היתה רדיפה במשך חצי שנה. חצי שנה אני פוחדת על הקיום שלי. הוא חשב והצהיר שאין מצב שמישהי נאה תסרב לו. ואם כן, היא תאכל ממנו קש. וככה יצא.
כשאני נזכרת או מזכירים לי רגעים יפים מאותן השנים, אני לא נכנסת אליהם ולא רוצה למרות שהם מאוד יפים כי הם היו תמיד לצד אותה תקופה נוראה.
אנשים חושבים שלבחורות יפות יש אחלה חיים ותמיד כל החתיכים והטובים נמצאים איתן ולא יודעים שיש בחורות יפות עם צלקות מכל מיני חארות ששורטים ומכאיבים.
אני מעוניינת בעצה ממי שעברה אולי או ממי שיכול להבין, האם אפשרי להגיע לדף חדש אחר בו אני מרגישה ומתנהגת אינטימית כמו שהרגשתי לפני מה שעברתי?
האם האשמה היא במקום? טבעית? צריכה להיות?
האם הפחד ייעלם? להתחיל לצאת לבד לאט לאט?

תודה לעוזרים.