מכתב שכתבתי לאהבה הישנה שלי... מה אני מרגישה בעצם?

בת 16,
זה מכתב שכתבתי ולא שלחתי לחבר טוב שלי לשעבר, לא בן זוג.
היינו חברים ממש טובים ולאט לאט התאהבנו עד שחתכתי את הקשר...
המכתב זה יצא פואטי כזה, הוא מתאר את מה שאני באמת באמת מרגישה כרגע.
המכתב:
--- שלי, חבר יקר שלי.
אני מצטערת, אני לא יודעת למה הפסקתי לדבר איתך. אבל יש לי ניחוש:
אני פשוט מושפעת. מושפעת מכולם, היה לי קשה להיות עם מישהו שיורדים עליו. פחדתי, אולי, אחרי שהיא העירה את הערתה הריקנית והזדונית הרגשתי צורך להתרחק ממך. אבל הדחקתי את זה ודיברתי איתך בכל זאת.
הרגשתי שנדבקת אליי,(גיחוך, "נדבקת אליי", נשמע מצחיק עכשיו)  אבל בכל זאת דיברתי איתך. גם כשלא דיברתי איתך באותו רגע נתקפתי קנאה כאשר החלו לדבר איתך. הייתי מגעילה, רכושנית, טיפשה, כפויית טובה, חברה רעה. אני כל כך מצטערת אם נפגעת... למרות שגם אני נפגעתי. אבל לא מספיק. אני מצטערת אם אהבת אותי כמו ש"אהבתי" אותך. אני רוצה אותך, אבל אני סתם רוצה אותך. אסור לי.
לא אעשה זאת שוב,
למרות שאני ממש רוצה. רוצה אותך... אבל עד שפתאום זה יהיה רק אני ואתה...
ואולי יהיה לנו צ'אנס שוב...
אני אהרוס הכל מהתחלה.
אני רוצה לאהוב אותך, אני רוצה להתאהב בך, אני אוהבת אותך. אבל לא מספיק. לא מספיק בשבילך. אתה יודע לאהוב, אתה יודע להיות בנאדם, אני לא ראויה לזה.
אל תאהב אותי בבקשה, בחיים.
למרות שאני ממש רוצה...
אתה חכם, מקסים, עדין, מתוק, ג'נטלמן של ממש. למה דווקא אותי? למה דווקא בי נתקלת? אתה ראוי ליותר.
ואני יכולה להבין מדוע אהבת
אותה...
כמוני, אבל יותר טוב: יותר יפה, יותר חכם, יותר נגיש והכי חשוב יותר אנושי.
אני רוצה לאהוב אותך אבל יודעת שאהרוס זאת שוב. מדוע אני לא יכולה לאהוב בלי חשש את מי שאני אוהבת?
שאלה מצויינת וגם נוראית...
אני לא יודעת אם אהבת אותי, והאמת מקווה שלא. אולי ככה לא נפגעת על ידי הזדוניות. איך בכלל אפשר לאהוב דבר כמוני? הרי אדם המסוגל לאהוב אני לא.
רק אדם כמוך אולי... ובכל זאת הרסתי הכל.

אני צריכה עזרה בפענוח רגשותיי.מה בעצם אני מרגישה בכלל? האם בכלל הוא התאהב בי? אנחנו לומדים יחד בכיתה ואני רואה אותו כל יום אבל אנחנו לא
מדברים ממש. אני רק מוסיפה שכל הסיפור נמשך מעט יותר משלושה חודשים וכבר עברה שנה מאז ואני עדיין מרגישה משהו לא ברור...