אני יוצא עם מישהי היום כבר עוד מעט ארבעה חודשים ואני מרגיש שזה כמו תסריט שחוזר על עצמו שהיה גם עם החברות הקודמות.
אני לא יודע אם זה הנשים שאני נופל עליהן, אבל אני מרגיש שאני כבר בגיל שבו צריך להפסיק את השטויות. אני לא יוצא על נשים בגיל 17 או 18, אני יוצא עם נשים בגילאי העשרים כבר.
כל פעם זה אותו סיפור. הסיבה שאני מרגיש ככה בקשר לחברה הנוכחית למשל, היא בגלל ריב שנמשך כבר יומיים בגלל הדבר הכי דבילי שיש – כמו תמיד, אני כנה וישיר, אני לא אוהב את סיפורי הדיסני ואת המשחקים של הקלישאות. אני אוהב אנשים מציאותיים. שלשום ראינו איזה ראיון שעשו עם Hannah Davis שאני אישית מאוד אוהב את המראה שלה וכן, לדעתי היא האישה הכי יפה בעולם. ואז היא הייתה חייבת לבוא עם היציאה שבה היא שואלת אם היא חושבת שהיא יותר יפה ממנה – ואמרתי לה שכן. כי וואלה, היא כן. היא גם יותר יפה מאמא שלי וכנראה מהרוב המוחלט של הנשים בארץ לפי דעתי. זאת דעתי.
ואז היא התעצבנה ואמרה שאנחנו כבר ארבעה חודשים ביחד וזה לא מתאים ובלה בלה בלה – מאז אנחנו בפיצוץ וזה בשבילי סימפטום מאוד מאוד מאוד חזק כמו שהיה במערכות יחסים קודמות. ריבים על דברים כל כך מטומטמים והרצון שאני אתפשר, אשקר או אשחק את המשחק.
ובאמת, בחיי, זה כמו לצאת עם ילדה קטנה – כל כך כואב לה האגו שיש מישהי יותר יפה ממנה? החיים זה לא אגדה. כן, יש יותר יפות וכנראה שיהיו גם יותר יפות מהאנה דיוויס, אבל הרצון שאני אשחק את המשחק הוא כל כך מרתיח שאני פשוט לא יכול לסבול את זה לפעמים ואני מפחד שמערכת היחסים הזאת תתחיל להיות כמו הקודמות – זה מתחיל מהמשחק של הארנק בדייט ראשון, ממשיך עם "זה בסדר" למרות שזה לא ומגיע למקומות כאלה.
מי שואל בכלל שאלות כאלה? לשחרר אותה בשביל הנסיך צ'ארמינג שלה שלא יגיע או לתת לה סיכוי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות