נואשת לטיפה של אושר. לא אוהבת את החיים כבר... קחו אותי מפה

לא כיף לי בחיים. אני כותבת את השאלה הזאת בעודי בוכה.

אתחיל בזה שאגיד שאני בי"א, תכף בת 17, ואני מרגישה שכל הזמן אני נמצאת במסגרת בה אומרים לי ומכפים עליי מה לעשות, מה ללמוד.
כל העבודות הקשות האלה שהביאו לי לחופש חנוכה כבר הפכו את החג הזה לעוד חג רע שאין בו טיפת מנוחה. מה הטעם בלהגיע אל החיים האלה אם בכלל לא כיף פה? כל היום אני לבד, מהרגע שאני חוזרת הביתה מהתיכון, עד הלילה וחוזר חלילה. מגיעה הביתה כל יום אחרי בצפר ורואה סרטונים ביוטיוב או סרטים במחשב הנייד במיטה. כל כך משעמם לי. כל החיים שלי זה רק מחשב נייד, טלפון, בצפר וחברות לעתים מאוד רחוקות.
אין לי חברים בכיתה שלי. רק בשכבה. תמיד כשצריך למצוא זוגות לעבודות בכיתה, או כשאנחנו במסלולים בטיולים מחוץ לתיכון- אני מוצאת את עצמי לבד מנסה להשתלב ולמצוא נשאי שיחה אבל תמיד מרגישה לא קשורה ושאין לי על מה לדבר. יש לי אולי 2 חברות בשכבה בלחץ, וגם להן יש את החברות שלהן ואת החבורות שהן שייכות אליהן, ורק לי אין. אין לי את החברה הזו שאני יכולה להסתמך עליה. אין לי ממש תחביבים, או תקציב כספי עכשיו לחוגים אחרי הצהריים. אני באמת מרגישה שלא כיף לי בחיים האלה, שאני תמיד לבד, תמיד במחשב כל היום כל יום, ומרגישה שמכפים עליי לעשות דברים שאני לא אוהבת בבצפר.

אני לא אוהבת ללכת לבצפר, בשבילי זה מקום רע. הלוואי שיכלתי לממש את כישרון העיצוב שלי במקום אחר מאשר לבזבז את הזמן שלי במקום שרק אומר לך מה מותר ומה אסור לעשות. כמעט ואי אפשר להתבטא שם וזה מוריד אותי. באמת.

אני חייבת חברה. או חבר, שיהיה איתי במצבים הקשים והטובים וימלא לי את הזמן הפנוי שיש לי ויהיה איתי. אני חייבת חיי חברה בכללי. באמת שאני יכולה להיות החברה הכי טובה והכי נאמנה בעולם אם רק יתנו לי את ההזדמנות הזו. אני לא יודעת איך מתחילים קשרים חדשים, וגם כשיש לזה הזדמנות- תמיד נגמרים לי הנושאי שיחה, והקשר לא מתממש. גם בסילבסטר אין לי מה לעשות ואני יודעת שיש כמה שחוגגים, ואני לא קשורה אליהם בכלל. שוב פעם אני אמצא את עצמי לבד בזמן שכולם מבלים ביחד.

באמת שכבר לא כיף לי בעולם הזה ולא מבינה מה המטרה לחיים האלה בכלל שיש לנו. בחיים אמורים לעשות כיף ובנתיים אני רק עצובה ובודדה ומבולבלת.
כל הזמן אני מציעה לאמא שלי לצאת לאנשהו אבל היא משיבה לי בזה שאין לה זמן או כסף לבזבוזים כמו בית קפה עכשיו, היא עובדת עד נורא מאוחר. יש לי אח ואחות קטנים שלא ממש מבינים אותי או קרובים לגילי, ועם אבא שלי אני לא בקשר, אין דיבור בכלל.

אז אתם יכולים להבין שאני באמת בודדה, בין אם זה בבית או בבצפר. אחרי הצהריים זה רק אני והמחשבות שלי. לחברות שיש לי אין תמיד זמן אליי. ודבר נוסף- אני לא רוצה לדבר עם עמותות כמו ער"ן וכאלה, או לספר את זה למישהו קרוב אליי. כי אמא שלי כבר יודעת מזה ואין לה איך לעזור לי כלכך. ואני לא מרגישה בנוח לדבר ולספר את כל זה לאחרים, חוץ מפה.

מקווה שמישהו יוכל לתת לי כמה טיפים, כי באמת שנמאס לי כל היום פשוט לשבת במחשב במיטה ולישון. איך ליצור קשרים חדשים ולשמור עליהם? תודה.