אני לא מצליחה לבכות אף פעם, זה בעיה?

שולחת את השאלה הנ"ל בעקבות בעלי המקסים:)))

רק רוצה להבהיר שזאת לא בעיה שמפריעה לי, כי אני לא רואה בזה בעיה, יותר משהו שמדאיג אותו ובעקבות זה ההתייעצות...

אני זוכרת במעורפל, שכשהייתי בערך בת 8,9 הייתי לבד בבית עם דוד שלי ששמר עליי והוא היה אז בן 17, ואני רק זוכרת ששיחקתי והשתוללתי ואז רצתי ונתקעתי במשהו וכאב לי מאוד עד בכי היסטרי!!! ואז הוא אמר לי "תפסיקי לבכות, את לא מבינה מי שבוכה הוא חלש..את רוצה להיות חלשה? אז תמשיכי לבכות. אבל תדעי שמי שחלש הוא בוכה"

ואני לא זוכרת איזה הארה מסויימת שבאה לי בעקבות המשפטים האלה, לא הבטחתי לעצמי שאני לא יבכה יותר, פשוט באותו רגע אמרתי לעצמי נכון, מי שחלש הוא בוכה, פה זה נגמר... ואז התגלגל מצב שמאז המקרה הנ"ל באמת לא בכיתי יותר. אף פעם. אמא שלי אישרה לי בוודאות שמגיל 10 היא לא ראתה אותי בוכה.

לא בכיתי כשהציקו לי בביה"ס, לא בכיתי כשנפרדתי מגבר שאהבתי, לא בכיתי בהלוויות, לא בכיתי בניחום אבלים, לא בכיתי מבשורות רעות, לא בכיתי כשאבא שלי עבר תאונה והתנדנד בין חיים למוות, לא בכיתי בסיטואציות מאוד עמוקות ורגישות, אבל!!! יש לציין שרגש העצב שלי לא נפגע ו\או נעלם,
פשוט הבכי לא מתקשר אצלי לעצב כמו אנשים מסויימים, ז"א כשאני עצובה זה לא מתפרש אצלי בתור בכי, כשאני עצובה אני מפרשת את זה להתבודדות, אני ארצה להתנתק, להיות לבד, לבהות, לחשוב עם עצמי, הרבה פעמים העצב מתפרש אצלי בתור עצבים, כשאני עצובה מאוד אני פשוט מתחילה להיות עצבנית, יכולה לריב עם אנשים, להרגיש זעם בפנים, אבל בכי- לא בבית ספרי.. גם לא בכי מהתרגשות.

אני ובעלי נשואים טריים והוא פתאום אמר לי שזה מוזר כי במשך 6 שנים הוא לא ראה אותי בוכה, וגם לא בכי של התרגשות לפני החתונה.. ואז סיפרתי לו על המקרה הנ"ל והתשובה שלו הייתה היא שאני צריכה לראות פסיכולוג.

אני לא חושבת שאני צריכה לראות פסיכולוג כי אולי הבכי נפגע אצלי, אבל רגשות אחרים כמו קנאה, עצב, חוסר מצב רוח, עצבנות לא נפגעו והם מורגשים כמו בן אדם רגיל. הם פשוט לא יבואו לידי ביטוי בתור בכי, לא מבינה מה הביג דיל בעניין הזה..!

למרות שעד עכשיו כשאני מסתכלת על בנות ו\או על אנשים בוכים עמוק בתוך תוכי אני אחשוב שהם אנשים חלשים. אבל זה לא משהו שבא לידי ביטוי כלפיי חוץ, לא משהו שאני אגיד להם וברור שלא אגיד לילדים העתידיים שלי שמי שבוכה הוא חלש.

אני פשוט לא מצליחה לבכות בעצמי! ועכשיו לשאלה בעקבות כל מה שסיפרתי,
האם אני צריכה לערב גורם מקצועי בעניין אפילו שזה לא משהו שמפריע לי ביום יום בכלל? פסיכולוג? פשוט אין לי כוח לשיחות האלה עם אנשים.

צריך טיפול לזה או פשוט לעזוב את זה בשקט? תודה לכולם.