היא פגעה בי, שיקרה לי והחוסר ידיעה שורט

הבחורה הטהורה שלי, שאני לומד ממנה הרבה, במשך שנתיים רצופות, איך לאהוב ואיך להיות נאהב, הבחורה הזו, שהחזירה בי את התמימות, שכל כך רציתי שכולם ידעו כבר מהיום הראשון שלי איתה שאנחנו ביחד. כל כך רציתי אותה. לעצמי, בשבילי, לנצח. לחלוק איתה עצב ושמחה יחד, כי אני רוצה. איתה. רציתי לתת לה את שם התואר "אישתי", "אמא", לגור ולעבור את כל חוויות החיים המשותפים שלנו, ביחד. בקושי נפגשים במשך השבועות האחרונים בגלל המרחק והעומס של העבודה של שנינו, אבל זה רק חיזק את האהבה שלי אליה, לא הפסקתי לדמיין אותה לרגע. בא לי לראות אותה שוב, כאן על הספה בסלון, שמה עלי ראש ורואים סרטים קיטשיים וכיפיים ביחד, באמצע להרדם אחד על השנייה. בא לי להתמסטל ולהשפך עליה בבית ביום שישי אצלי. להצטלם ביחד ולהסתכל על תמונות מצחיקות ומביכות שלנו. לראות אותה בפיג'מה וכפכפי חורף מצחיקים. פשוטה. מדהימה. טהורה. בחירת חיי. אבל אני לא יכול. זה נגמר. אולי, אצלי האהבה אליה התחזקה, כנראה שאצלה זה יצר בדיוק את האפקט ההפוך. אולי היא לא הפסיקה לאהוב אותי, אבל היא נהייתה קצת מוזרה והרגשות לא טועות. היא כל יום מחוברת לווצאפ, אני לא קטנוני, אבל זה לא היה ככה אף פעם, שלוקח לה לקרוא הודעות שלי אחרי כל כך הרבה זמן. זה לא יום אחד, זה כבר שבועות ככה. אוקיי, האמנתי לה שלא קרה כלום, אני בכל מקרה לא יודע שום דבר. אתמול, היא אמרה לי שהיא עובדת מהבוקר ועד 9 בערב בעבודה שלה. היא שיקרה לי ומסתבר שיצאה מהעבודה בשעה 3 בצהריים ועד שעה 9 לא ענתה לי. בבירור איתה, היא טוענת שהיא הסתובבה לבד וטיילה בים וישבה על הדשא. סיפור שלא נשמע לי אמין בכלל. אני מכיר אותה, יודע שלא קל לה בחיים, לא איתי ולא עם המשפחה. אבל, 6 שעות לבלות לבד? יודעת מה, אוקיי. תטיילי לבד, למה לשקר לי? כל הסיפור הזה נשמע לי כל כך לא אמין ואני כבר לא יכול להשאר עם בחורה שאני לא מאמין לה, שבנינו, המילה אמון, היא כן גסה. זה בלתי אפשרי לסלוח, כי סלחנו יותר מדי אחד לשנייה. אין לי אף אחד בחיים, שום חבר. אבל זה לא הפריע לי אף פעם, כי ברגע שנזכרתי ודמיינתי אותה, היה עולה לי חיוך כל כך רחב על הפנים ומחשבה של "אני לא צריך אף אחד, יש לי אותה - יש לי הכל. היא כרטיס ווינר מנצח כבר מהדקה הראשונה של המשחק" וזה כל כך רע. הרגשה נוראית. אני לבד. שוב.