מרגישה שאני חייבת שינוי, כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן, גם אותך וגם אותי

היי לכולם, אני אנסה להעלות על הכתב את כל מה שעובר עליי למרות שזה ממש קשה לי עצם העובדה שאני לא אוהבת לשתף. ואני אשמח מכם לעצות/הארות או תובנות שאני יכולה לראות בהן באור אחר את מסלול חיי.
אז ככה, אני בת 19 ולפני גיוס. כן, שנה אחרי כולם, בעקבות כל מיני בעיות בבית ובכללן המחלה של אבי שהנחילה שינוי גדול וכואב בחיי המשפחה שלי.
בין כל זה, הגיוס שלי ממש ממש קרוב, והחלטתי, כמו כל דבר אחר שאני מחליטה ורוצה להצליח ולהתקדם באופן כזה שאני מתעלה על עצמי ולגמרי מניחה את העבר והכאב שנשא עימו ורואה רחוק אל העתיד שלי.
זה המקום לציין שעברתי המון בחיים, ותמיד אספתי את עצמי מהקרשים, מהמקומות הכי אפלים תמיד בכוחות עצמי, אפילו המשפחה לא עזרה לי, למרות שהמון פעמים זעקתי לעזרה.
יש בזה יתרון, כי זה מעיד על חוזק ועוצמה שעוזרים לי לתעל את כל זה למקומות חיובים. אבל את האמת, זה כבר די מייאש אותי שמניחים אותי להתמודדויות החיים וחושבים שאני אצלח כל אתגר. אבל ניחא רק זה,
המצב במשפחה שלאף אחד לא אכפת מאף אחד, ואני מרגישה את החוסרים האלה שקשים לי ברמות ומשליכים גם על חיי.
יש לי חברה שאני מספרת לה ואנחנו מדברות, וזה חיובי אין ספק, אבל בסוף זה התמודדותשלי מול עצמי וזה אתגר בשבילי, שאני נקווה שבעזרת הכוונה קטנה אני אעלה על דרך המלך. אני מודעת לעצמי ולדרך שאני עתידה עוד לעבור, אבל זה פשוט מחרפן אותי כל המצב בבית והשיגעונות של כולם, אם אני נשארת עוד קצת אני מתעצבנת ונכנסת לאנרגיות רעות. בגדול, המשפחה שלי גורמת לי לנזקים ברמת זה שאין תמיכה. עכשיו חלקכם יגידו, זה משפחה אין מה לעשות, תאהבי אותם, אז די עם החרא הזה יש גבול לכמה שאפשר לספוג.
אז הצבא כן, רוב הסיכויים שאני בקרבי, וזה אומר שאני אחזור פעם בכמה זמן לבית, מעולה לי, אבל תנו לי עצות לאיך להעביר את הזמן בצבא בסבבה, גם את הטירונות וגם בסדיר. אני מאוד שאפתנית, נראית טוב, מבחוץ חושבים שאין צרות בגן עדן למישהי כמוני, שום דבר לא בא לי בקלות אבל אני הולכת לעבוד מה זה קשה. הכנתי את עצמי הכנה סיזיפית.
בתיכון הייתי מחוננת, המורים החזיקו ממני והאמינו בי ואני חבה להם תודה ענקית על כך.
אבל כל אחד בחייו, כפי שנהוג, ואין לי תמיכה וזה קשה לי בטירוף.
וזה עכשיו להיות או לחדול, זה לאסוף את עצמי, או להישבר לתקופות ארוכות, זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיי. השאיפה שלי זה לא להיות במקום הזה, אני רוצה לגדול, להתפתח.
מי שלא מכיר את חיי, וצופה מהצד לא יודע עד כמה קריטי השלב הזה עכשיו בחיי. אני נלחמת על החיים שלי על העתיד שלי, על מה שאני אספר לילדים שלי.
איך עוברים את הזמן הזה עם כמה שפחות נפילה לעצבות, לדיכאון? כי במקום שלי, במקום שלי כרגע, זה כל כך קל וקשה.
אני יודעת, שאני מביטה במראה וכל פעם לפני השינה שאני לא אוותר, נלחמתי המון בחיי ואני שועלת קרבות ותיקה עם המון עוצמות, שלפעמים מאויימת על ידי חיות אחרות, כמו בטבע. בחיי, איזה דימוי. בכל אופן, אני מנסה לקחת בהומור את המצב שלי ואופטימיות, רק שלפעמים, אלוהים יודע כמה זה קשה.
אז אני אשמח, יותר מאשמח לעצות מכם, אני יכולה ללמוד מכל בן אדם. ואם יש פה אנשים שמכירים את המערכת הצבאית ויכולים לתת לי טיפים, זה יהיה טוב. אז תודה לכם ושמחתי לפרוק פה, ובין כל מה שעברתי ואני עוברת, אם יש מישהו שקורא את זה ונמצא במצב דומה לשלי ומרגיש טיפה מיואש, כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן, גם אותך וגם אותי.
תודה