בת 16 מודאגת, איך לתפקד בחיי עם סכיזופרניה?

אציין שלא קראתי באינטרנט על סכיזופרניה ולא הייתי אפילו מודעת לזה,
זה לא הגיע משם שם
בגיל 9 עברתי איבחון כי זה התפרץ לי בגיל ממש מוקדם, ומאז אני מקבלת קצבה בביטוח לאומי.. אובחנתי כי היו לי מלא תסמינים של סכיזופרניה,
זה התחיל בזה שהיה לי הזיות וחברים דמיוניים עד גיל 12-13 והייתי גם מדברת לעצמי, או מקבלת פקודות מאותם דמויות דמיוניות שכביכול ידעו את העתיד שעומד לקרות לי,ושמעתי קולות,
גם דמיינתי שיש לי בעלי חיים בבית ואפילו חילקתי להם שמות, והבאתי להם לאכול אוכל אמיתי עד אליהם (הדמיוניים) סתם בפינה של החדר.. הייתי בטוחה שאני יצור קוסמי כמו פיות, בנות ים, מה שסיכן אותי במקומות של מים או מקומות גבוהים
והייתי צריכה השגחה צמודה..
ואמא שלי הפנתה אותי לבדיקה ומאז אובחנתי ככזאת..
עכשיו אני בת 16 והתסמינים האלה כבר הפסיקו, אבל יש שאריות אחרות של תסמינים שנשארו מהם ולא יצאתי בריאה לחלוטין מאז ההתפרצות הראשונית,
יש לי בעיות מיקוד נוראיות וגם ניתוקים ממושכים מהמציאות שיכולים להימשך אפילו עשור שעות, מחשבות שווא, הקוארדינציה שלי די לקויה,
קשב וריכוז חמור,אני דרוכה כל הזמן (עד כיתה ה' הייתי היפראקטיבית ברמות קיצוניות שאי אפשר לתאר) יש לי קהות רגשית והרגשות שלי לא מתאימים תמיד למצבים או שאני אפילו לא מגיבה ולא מצליחה ליישר קשר עין בכלל..עצבנות פתאומית, אני גם מזניחה את עצמי מאוד,
ולפעמים אני אפילו בוהה סתם בשום דבר ובאוויר או צוחקת בלי סיבה נראית לעין..
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כילדה מופנמת, מתבודדת ומתרחקת לצד,סגורה עם אוזניות בין ארבע קירות בחדר בלי לצאת כל יום ואפילו לפעמים אני מבריזה מהבית ספר..
אין לי הרבה קשרים חברתיים, והדלוזיות האלה מופיעות מדי פעם..
אני אפילו מסוגלת ללכת למקומות בלי לשים לב, ואני מאבדת תחושת זמן..
וכבר כשנתיים יש לי את המחשבה ההזויה שעוקבים אחריי וצופים בי..
חייבת לציין שהעולם הדמיוני שלי לא נמחק לגמרי אפילו שאפיזודות הזיה הפסיקו,
יש לי עדיין דמויות דמיוניות שאני מאמינה בהם ועוסקת בהם במשך כל מהלך היום- מה שפוגע לי בלימודים..
אני פשוט נערה מוזרה מאוד..אני בנוסף גם לא מתעניינת בדברים רגילים שכל נערה הייתה מתעניינת בהם, ומתעניינת בדברים מוזרים כמו מיסטיקה, פילוסופיה ודת וכל תורת הנסתר..
אמא שלי אומרת שזו תקופת הפרודרום
(התקופה בגילאים האלו לפני ההתפרצות האמיתית של המחלה)
וזה גורם לי פשוט ממש לפחד, מה זה אומר ההתפרצות האמיתית של המחלה?
זה יהיה אפילו יותר גרוע?
התפקוד שלי הוא לא טוב כבר עכשיו, וקשה לי לתפקד למרות שאני משתדלת שלא יראו את זה, בלי שום קשר יש לי גם ביטחון עצמי ממש נמוך,
ואני לא מחזיקה בחברת אנשים הרבה זמן, אני פשוט לא יציבה ובורחת לצד, וזה גורם לכולם להתרחק ממני כי אפילו קשר עין קשה לי ליצור..
אני לא יודעת מה אני אעשה בעתיד אם הדבר האמיתי יתפרץ,
אני לא אדע איך לתפקד, אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי ובתוך המחשבות ויכולה להגיע למצב שאני יאבד קשר עם המציאות ואני לא רוצה להגיע לזה,
כי בנתיים אני בהשגחה ובבית ההורים שלי, תלותית בחברה, יש מי שדואג לי..
מפחדת לדמיין את חיי כעצמאית בגיל 18, המוטיבציה והראייה המציאותית שלי לקויה (ברמה שאפילו כמעט נדרסתי פעם אחת) ואני מודעת לזה שאם לא תהיה לי הכוונה והשגחה בידי מישהו אני פשוט מסוגלת לאבד את זה לגמרי
ואשהה בעולם אחר בלי קשר למציאות בלי להבין את עצמי עד שאפילו חס וחלילה אם אגור ברחוב :(
מפחדת גם שלא ישארו לי שום חיי חברה, כי הנטייה הטבעית שלי זה פשוט לנתק את זה ולהתרחק מכולם.. וזה אומר שאני ישאר רק בידיים של עצמי,
אבל על עצמי אי אפשר לסמוך..כי אני רק אתדרדר..
מה לעשות?!
איך להתמודד עם המחלה, האם אסור לי להתמודד לבדי?


אשמח לעצות ולעזרה שלכם..