איך מחזירים בן בוגר שניתק את הקשר? חוששת לכפות את עצמי עליו

אני בת 71 ת אם לשנים, בת בת 46 ובן בן 41. התאלמנתי לפני 20 שנה ומזה 14 יש לי זוגיות חדשה. בתחילה היחסים בין בני ובן זוגי היו תקינים והיה ניסיון שנראה כן משני הצדדים להתקרב., אם כי הניסיון של בני נראה לי מאולץ. קיוויתי שעם הזמן העינינים יסתדרו. כדאי אולי לציין שכאשר בעלי ז"ל נפטר, חתמו שני ילדי על ויתור חלקם בירושה. במשך השנים עזרתי לביתי לקנות דירה ( היא משלמת את המשכנתא) וכן עשיתי לאחר מספר שנים עם בני ( את המשכנתא שלו אני משלמת ). שניהם למדו באוניברסיטה וכמובן כיסיתי את ההוצאות . לפני כ10 שנים, בערך כאשר בן זוגי יצא לפנסיה ובני ידע שהכנסתו אינה גדולה ( הוא עולה חדש יחסית), היחסים היתעררו. בני התחיל להפגין עוינות גלויה כלפי בן זוגי ולאחר זמן מה ניתק כל קשר איתי. סאגת הלימודים האקדמיים שלו ארוכה מאד, למעלה מ-10 שנים לתואר ראשון, אותו טרם סיים. למיטב ידיעתי. גם כאשר הפסיק לדבר איתי נהג לשלוח לי ללא כל הסבר את שובר התשלום לאוניברסיטה, ואני שילמתי. נהגתי לשלוח לו צ'ק לימי הולדת, לחגים, ומעולם לא קבלתי אפילו אישור שהוא קיבל את הצ'ק .
בתחילה כתב לי מכתבים איומים בהם כינה אותי בשמות גנאי, קילל אותי, וביקש את מותי. הוא טען שהרסתי את חייו, שהתעללתי בו, שהייתי אמה איומה ושאני מבזבת את ירושת אביו ומפרנסת את בן זוגי. שלחתי לו הסכם ממון שעשיתי עם בן זוגי והעתק של צוואה על מנת להראות לו שאני לא מקפחת אותו בדבר, ללא הואיל. הוא שותק.
פנה אליו אחי, חברים והוא לא מוכן לדבר עם אף אחד שקשור בדרך זו או אחרת אלי. הוא חסם אותי בפייסבוק , בדואר האלקטרונית וגם בסלולרי.
הסיפור הוא ארוך מאד, פשוט בלתי אפשרי להעלות הכל על הנייר חשוב לציין שיחסיו עם אביו לא היו טובים וכשנתיים וחצי לפני גיוסו לצבא הוא לא דיבר עם אביו. ניסיתי לבדוק את עצמי אם אולי לא נהגתי בו כראוי בילדותו. חברים של המשפחה איתם בילינו זמן רב יחד, ביתי הבכורה שגדלה באותו בית איתו, פסיכולוג אשר טיפל בו בתקופת התיכון, וכולם מעידים שאין שום אמת בדבריו. כמובן שהפסיכולוג לא סיפר לי דבר, אך אמר שאילו בני היה מתלונן על התעללות , היה עליו לדווח. זה לא קרה.
טלפנתי אליו מספר פעמים , אך הוא לא עונה לי, וכאשר אני מטלפנת מטלפון זר הוא מנתק ברגע ששומע את קולי.
אין לי כעס עליו, אני פשוט דואגת לו. אני חוששת שמשהו לא בסדר והוא לבד. אני לא חושבת שהוא מאושר - אדם שנושא ששנאה כזו בליבו, במיוחד על אמו, לא יכול להיות מאושר.
ההרגשה שאיבדתי את בני , אני חושבת ללא אבל בכפי ,לא נותנת לי מנוח, היא מעיבה על כל רגע טוב שיכול להיות לי בחיי. איני יודעת מה לעשות, איך להביאו לחדש את הקשר איתי, שקלתי פעמים רבות, ואני עדיין שוקלת, פשוט לנסוע אליו ולנסות לדבר אתו, אך אני חוששת לכפות את עצמי עליו, וחוששת מהתגובה שלו. האם אפשר לעשות משהו ?