נשואה ללא ילדים, סובלת מעקרות וחולה במחלת נפש. מה לעשות?

במשפחה שלי יש היסטוריה גנטית של מחלות נפש.
עליתי עם ההורים מרוסיה כשהייתי ילדה וכל המשפחה שלי נשארה בחו"ל כתוצאה מכך נאלצנו להתמודד לבד עם הקשיים כעולים חדשים והייתי חשופה למריבות קשות בין ההורים וגם עברנו דירה מעיר לעיר ונאלצתי לעבור בתי ספר.
כשהייתי בכיתה ד' ההורים שלי קנו דירה באשדוד והגעתי לבית ספר חדש שם עברתי התעללות עד סוף כיתה ו'. הייתי בודדה מאוד.
במהלך החופש הגדול טסתי לחו"ל וגרתי אצל סבתא הייתה לה חתולה שאליה מאוד נקשרתי והיא הייתה החברה האמתית היחידה שלי. כשחזרתי לארץ ולהתעללות בבית הספר תחושת הבדידות נעשתה חריפה עוד יותר.
כתוצאה מכך פיתחתי הפרעות נפשיות התחלתי לסבול מדיכאון קליני שמתבטא בעצב עמוק עד לאי מסוגלות לתפקד ולבצע מטלות פשוטות ובמחשבות על מוות, התקפי הדיכאון לעיתים מתלווים בבכי בלי הפסקה או בהתקפי זעם אלימים.
בכיתה ח' אובחנתי באופן רשמי והייתי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי לאחר האשפוז עברתי שיחות עם פסיכולוגית וגם במהלך חיי הבוגרים כרווקה טופלתי אצל פסיכיאטר. בן הזוג הקודם נפרד ממני כתוצאה ממחלת הנפש.
את בעלי הכרתי בתקופה שהייתי בטיפול ועל תרופות, לכן הייתי מאוזנת יחסית.
לאחר החתונה המשכתי לגור עם בעלי באשדוד קרוב להורים, חל שיפור יחסי במצב הנפשי שלי ואפילו הפסקתי לקחת תרופות באישור הפסיכיאטר. מדי פעם עדיין הזדקקתי לתרופות בגלל שסבלתי מהתקפי חרדה קשים כתוצאה מהמצב הביטחוני באיזור הדרום.
בכל מקרה האמנתי שאם התחתנתי זה סימן שאני נורמאלית למרות הכול ואקים משפחה, כמו כל זוג שנשואים ואוהבים אחד את השנייה גם אנחנו חשבנו להביא ילדים.
אבל לתדהמתי התגלה שיש לי שחלות פוליציסטיות והרופאים לא נתנו שום סיכוי להיכנס להריון בדרך טבעית.
כמובן שגם המשפחה שלי וגם הרופאים אמרו שזה לא סוף העולם כי יש טיפולי פוריות, אבל אני קיבלתי את הידיעה כסוף העולם והדיכאון חזר והחמיר.
התחלתי לקבל טיפול הורמונאלי בזריקות והזריקות גרמו לי לשינוי אופי קיצוני , התחלתי לסבול מדיכאון מלווה בזעם על עצמי כל בני האדם ועל אלוקים במחשבות על מוות ובאיחולי מוות לכל הנשים שיש להן הריון או ילד ולילדים שלהן והתנהגתי באלימות כלפי בני המשפחה וכלפי אנשים אחרים. סבלתי גם מסיוטי לילה ומשיתוק שינה.
במהלך הטיפולים התחלתי להסתגר מבעלי או לכעוס עליו ולהעליב אותו בדיבורים קשים הוא התחיל לדבר על גירושים. אחרי קבלת תשובה שלילית הייתי בוכה, שותה אלכוהול וצורחת עליו.
כשרציתי לדבר עם אימא שלי על המצב היא אמרה שאין לי זכות להתלונן בגלל שלרפואה יש פיתרון לבעיה שלי ויש בעיות יותר גדולות וכשסיפרתי שאני מפחדת שבעלי יעזוב אותי היא גערה בי שאם נתגרש שלא אעז לחזור לבית שלה.
כולם חשבו שאני מבואסת בגלל שלא מצליחה להיכנס להריון וזה יעבור לי ברגע שאצליח להיקלט ולכן אין צורך להתייחס ברצינות ופשוט אמרו לי "קחי את עצמך בידיים" "אם תחשבי חיובי יהיה חיובי" וכד'
לא פניתי לייעוץ נפשי באופן פרטי בגלל היעדר משאבים כלכליים וסירבתי לפנות לעו"ס דרך קופת חולים כי היא לא עזרה לי כשפניתי אליה בעבר בעקבות חרדה לאחר מבצע "עמוד ענן".
במהלך טיפולי הפוריות שלי כשהייתי גם כך במצב שתיארתי פרץ מבצע "צוק איתן" במהלך המלחמה היינו באשדוד כי לא הייתה אפשרות להתארח במקום אחר, כתוצאה מכך התמוטטתי והפסקתי לתפקד לחלוטין, התחלתי לבכות בלי הפסקה לא יכולתי להירדם ללא עזרת כדורים וגם בכיתי וצרחתי בלילה והמצב נעשה בלתי נסבל עבור המשפחה שלי.
בסופו של דבר קיבלנו החלטה משותפת עם בעלי להפסיק את טיפולי הפוריות וחזרתי לטיפול פסיכיאטרי.
מאז סיום המלחמה וההבנה שלא אוכל ללדת סבלתי מדיכאון במשך זמן רב אבל אימא שלי המשיכה ללחוץ עלי כל יום לחזור לטיפולים ע"י הפחדות ודיבורים קשים, כתוצאה מכך התחלתי להתחמק משיחות איתה והקשר ביננו התרופף.
בהמשך השלמתי עם העקרות המצב הנפשי שלי התאזן באופן יחסי והזוגיות עם בעלי השתפרה משמעותית מאז שהחלטנו להמשיך לחיות באושר בלי ילדים. אימא שלי עדיין לא השלימה.
אני ממשיכה לסבול מפוסט טראומה סיוטי לילה, קשיים להירדם, נבהלת מכל רעש ולא מוכנה שידברו איתי על המצב הביטחוני או על ילדים ובנוסף לפחד מכישלון הטיפולים נוסף הפחד שאצטרך לגדל את הילדים עם טילים ואזעקות.
נשארתי כמעט ללא קשרים חברתיים כתוצאה מחוסר הפוריות וההמלצות של הסביבה להירגע ולנסות שוב להיכנס להריון.
לא מזמן הכרתי מישהי דרך הפייסבוק שהחליטה להיפטר מהחתול שלה כי הוא עיצבן אותה ונמאס לה ממנו "כי בגללו היא לא מצליחה למצוא בן זוג."
ראיתי תמונה של החתול והתאהבתי בו מיד בגלל שהוא הזכיר לי במראה החיצוני את החתולה שהייתה לי בילדות אצל סבתא שלי.
אז החלטנו להגיע עם בעלי ולקחת אותו, החתול בכה מאוד כשהוצאנו אותו מהבית ובמהלך הנסיעה ברכב ביום הראשון אצלנו התחבא במחסן ומאחורי המקרר, בכה בכי מר כל הלילה וסירב לאכול ולשתות.
אני ליטפתי אותו ודיברתי אליו ברכות, בהדרגה הוא יצא מהמחבוא והתקרבנו.
מאז אני מטפלת בו עם המון אהבה, הוא נקשר אלי מאוד, הולך אחרי ומבקש שאלטף אותו או אשחק אתו וכשאני מרגישה רע הוא בא לעודד אותי. כשחליתי בשפעת היה איתי במיטה ודאג לי.
מאז שהחתול בבית שלנו אני מרגישה רגועה ומאושרת יותר, ישנה יותר טוב ולא זקוקה לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד או להירדם.
אבל אני מפחדת לספר עליו לאימא שלי, היא עדיין לא יודעת וברור לי שברגע שהיא תדע היא תכעס עלי ותגיד שלקחתי אותו במקום לעשות ילד וזה יביא לפיצוץ ביחסים שלנו המתוחים גם כך.
היא עוד לא הייתה בבית שלי מאז האימוץ אבל בחודש הבא יש לי יום הולדת וההורים רוצים לבוא. מה לעשות?