אין לי עם מי לדבר ואין לי חברים, האם אהיה אהובה אי פעם?

שלום לכולם,

כואב לי. כואב לי כל כך. אין לי עם מי לדבר, אני כל כך רוצה להתבגר כבר וללכת לגור במקום אחר מהאזור בו אני גרה (שכונה קטנה ומשעממת ), ולעבור למושב מלא נוף ירוק והררי, או לעיירה יפה וקטנה.

אין לי חברים בכלל. בערך מגן הילדים לא היו לי חברים. כל כך עצוב לי. יש לי מין חור גדול בלב. עצב כזה. בדידות שאף פעם לא נעלמה. עצב קודר.

אני לא אוהבת ללמוד. פעם הייתי תלמידה מצטיינת, היום כבר לא. המורים לא יודעים מה לעשות איתי. המורה הפרטית נותנת לי שיעורים ואני לא מכינה משום שאני לא מבינה. אני מתחננת בפני אמא שלי שנשב ונתרגל יחד (אני עוד לא בת 12, לומדת בו', החומר הוא קשה!), ותמיד יש לה משהו, גם כשהיא פנויה לגמרי. המורה הפרטית אחר כך עושה לי פרצופים, ולא בא לי פעם בשבוע העונש הזה. ואמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני לא לומדת, טוענת שאני עסוקה כל היום בלהמציא עולם משלי ולחיות בתוך בועה.

בטיול שנתי שהיה לנו לפני שלושה שבועות בערך, אף אחד לא רצה לשבת לידי וישבתי לבד, מביטה בקנאה בתלמידים הצוהלים... שני ילדים מהשכבה שלי שאני בכלל לא מכירה (אני תלמידה חדשה), התחילו לבעוט לי בכיסא, המורות שנכחו באוטובוס וביניהן המחנכת של שתי הכיתות ראו את המתרחש ולא עשו דבר.
אותם ילדים צחקו עליי ורצו לשפוך עליי מים מהבקבוקים שלהם... כולם, שראו את המחזה, צחקו. הייתי מושא ללעג. הבידור היומי.

הפסקתי לאהוב. אני לא אוהבת אף אחד. זולת מישהי אחת- היא בת של חברה של אמא שלי, היא בת 24, מקסימה, כל הזמן אומרת לי שאני אהובה ויפה, בפעמים שאני רואה אותה היא עסוקה בלהעלות לי את הביטחון העצמי. הלוואי והיא הייתה אחותי! הלוואי והייתה מגוננת עליי מפני הילדים בכיתה שלועגים לי, והלוואי והייתה תמיד שם בשבילי.
אבל חוץ מזה, אין בי שום רגש כלפי אף אחד. אפילו לא כלפי ההורים שלי, משום שאני מרגישה שהם חושבים שהם נכשלו. שהם רוצים בת אחרת- יפה יותר, מוצלחת יותר, שמחה יותר, אחת שיש לה ים חברים, ילדה שאין בה פגמים.

הלכתי עד לא מזמן לפסיכולוגית (הפסקתי באמצע הקיץ), משום שהיא סיפרה לי סיפורים מוזרים על הילדות שחוותה והלחיצה אותי מאוד.

אותה בת של חברה של אמא שלי מודעת למצב החברתי שלי ומאוד רוצה לדבר איתי, אבל היא לא מוצאת זמן משום שהיא מאוד עסוקה (היא לומדת ועובדת, ופייר? מה יש לה לדבר עם ילדה בת 12?)

אני סך הכל בסדר- אני אוהבת אנשים, למרות שהם ברובם לא אוהבים אותי, אני רגישה מאוד ואני רוצה לעזור לאחרים, אני אוהבת מאוד טבע ואוהבת לשיר ולשחק דמויות ממחזות (אני שחקנית טובה יחסית). אני סך הכל קצת עצובה ורוצה שמישהו יבין שאני לא מזיקה אלא רק רוצה שיאהבו אותי בחזרה, אני רוצה מישהו שיגן עליי מפני הדובים הגדולים של היער, שהם, למי שלא הבין, הילדים בשכבה שלי...


תודה לעונים ומקווה שתגיבו את דעתכם...