גרים ביחד, תקשורת לקויה, מופנמות והמון אהבה

אנסה לתמצת כמה שיותר.
היא קטנה ממני במעט. אבל כנראה שבנפש בהרבה.
אני גדלתי (מגיל צעיר מאוד), בעיקר בזכות עצמי. לא היו מאחורי הורים שדחפו, ייעצו ועזרו. מאז שאני זוכר את עצמי זה היה אני, עצמי ואנוכי (againts the world).
בכל מקרה, הכרנו למטרה הפוכה ממה שאנחנו כיום. סטוץ וכו', שהתפתח לו לקשר מאוד חזק ומלא ברגש.
לעניינינו. המעבר היה מבחינתי יציאה מאיזור מגוריי אל איזור מגוריה ושם גם מצאנו דירה. כמובן שהסכמתי מראש וכעת אין לי שום זכות גם לבוא בטענות, אבל רק אציין זאת למען הבנת הרקע.
נכנסתי לתקופה מסחררת ממש לפני המעבר, עקב בעיות משפחתיות שצצו, לימודים שהתחילו (עמוסים), עבודה חדשה וכמובן שגרת מגורים עצמאית, (זוגית). מה שהותיר לי בחודשים האחרונים 6 שעות שינה אופטימיות בלילה.
מהון להון, לאחר חודשיים שלמים שבהם הרגשתי כמו עוזרת בית לכל דבר ועניין שבמקביל גם עובדת ולומדת. (כמובן שנתתי לזה לקרות). הרגשתי שהגיעו מים עד נפש והמצב הוביל לריבים.
אני לא האדם הכי מסודר, מתוקתק ועוד. אבל כשהעזר כנגדי הוא גרוע ממני, זה הופך להיות סיוט.
כשאין לי איך לבטא את עצמי בלי להתעצבן, כי הרי בת הזוג שלי אמורה להסתכל מהצד ולראות שאני מתחלק לאלף נושאים, בעיות ובכל זאת דואג שלא יהיה לה רעש בבוקר ושתוכל לישון בכיף, דואג שהכביסה שלה תצא בזמן ודואג שלא תתאמץ חלילה ותשטוף את הדירה יותר מפעם בשבוע אם לא יותר... אז משהו פה לא הגיוני.
נכון, אני בנאדם, לא מושלם בעליל. מעולם לא ניסיתי לטעון שהיא אשמה בהכל.
אבל ראבק, כמה פרצופים? כמה חוסר התחשבות? כמה בריחה מהמציאות?
וכמה טענות כלפיי שאני לא מעריך אותה? לא מתחשב? רואה רק את עצמי?
הגעתי למצב שאמרתי לה בפירוש שתקום ותמצא לה מישהו שיסבול את השטויות האלו אם היא כל כך בטוחה שבחוץ יעריכו אותה יותר.
אני אשם שלא בא לי סקס איתה כל לילה? כי היא מצטיירת לי כבחורה עצלנית שלא מעניין אותה הרבה חוץ מלעשן ולנוח רוב זמנה הפנוי?
אני לא אדם שמבקש עזרה, אני בדרך כלל העוזר או המסתדר לבד. אני מאוד מתאמץ כן לשתף וכן לחיות בהרמוניה, למרות ששוב אני לא מושלם.
מה שכן, אם אני אראה את בת הזוג שלי עצובה/ מדוכדכת/ עמוסה ועוד המון. אעשה הכל כדי לתת יד, גם אם רק בשביל ההרגשה הטובה שלה והתחושה שהיא לא לבד.

בטוח יש פרטים ששכחתי, אבל אשמח לעצות רלוונטיות.
אני מאוד אוהב אותה, אך מצד שני גם לא מוכן להיות העבד/ המובן מאליו של אף אדם.