שלום,
אני בן 15.5 ואני כבר לא יכול יותר.
כל החיים שלי חייתי עם אמא שלי, היא אמנם לא הבן אדם הכי יציב אבל הסתדרתי איתה רוב הזמן ואבא חיי בחו״ל.
מאז שההורים התגרשו כשהייתי בן 4, הם שמרו על קשר טוב ולפני שנה וחצי, אמא שלי עברה דירה ואבא שלי קנה את החצי שלה מהדירה ועבר לגור פה. ניסיתי לשכנע אותה שלא תעשה את זה כי אני לא אוכל לגור איתו וזה יהיה אסון אבל היא לא הקשיבה לי ובשנה האחרונה לא היה לי רגע אחד טוב, ולא רגע אחד של שקט נפשי.
מהשבוע הראשון התחילו ריבים
אבא שלי גם מובטל אז הוא כל היום בבית, והוא בן אדם חמום מוח עם התקפי זעם בלתי נשלטים ופשוט כל הזמן אנחנו רבים.
זה מתחיל מדברים קטנים שאני מנסה להמנע מהם אבל הוא פשוט מנסה לריב איתי, בד״כ זה נגמר בהתקף זעם גדול שלו ושאני פשוט רץ לחדר ונועל (שדרך אגב הוא לא מרשה לי לנעול, וזה הגיע עד למצבים שהוא דופק על הדלת כמו פסיכי, צורח ומאיים דברים קשים) אבל זה גם מגיע לאלימות פיזית, אמא שלי כבר לא יודעת מה לעשות והיא לא מוכנה שאעבור לגור איתה. בנוסף לכל המצב החברתי שלי על הפנים ואין לי כל כך חברים בבית הספר אז גם אין לי למי לספר, אז פניתי ליועצת של בית הספר והיא הפנתה אותי לפסיכולוגית של בית הספר, סיפרתי לה הכל ואחרי כמה מפגשים היא קראה לי לאמא שלי ולאבא של לגישור, כמובן שזה היה אסון גדול ואבא שלי התחיל להתעצבן, התקף זעם כמובן, צעקות איומים ופשוט הפסיכולוגית בעצמה הייתה מופתעת. כבר מרוב יאוש הפסקתי ללכת אליה כי ידעתי שאין טעם ובשנה האחרונה אין רגע אחד שאני לא רוצה להתאבד בו או לברוח מהבית. גם כשאנחנו לא בריב (לא קורה הרבה) אני פשוט חושב לעצמי מעניין מתי הריב הבא יבוא.
בשנה האחרונה גם אמא שלי ניסתה לגשר בנינו הרבה פעמים אבל זה כל פעם נהרס איזה שבוע וקצת אחרי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות