מערכת יחסים של כמעט 4 שנים, האם הגיע הזמן להפרד?

שלום, אני וחברה שלי בני 18, ביחד קרוב ל4 שנים.

בכל תקופת הלימודים היינו מדברים כל יום, כל היום, ורק עכשיו, בדיעבד, אני מבין שמרבית השיחות שלנו סבבו רק מסביב לעניינים של בית הספר. בחופשים כמעט לא היינו מדברים, ומאז שגמרנו בית ספר, אנחנו בקושי מדברים, וגם כשאנחנו מדברים השיחות קצרות ומשעממות, כמעט זהות כל יום.

בנוסף, אני מרגיש שעם הזמן, תחומי העניין שלי רק התרחבו ואילו תחומי העניין שלה הלכו והצטמצמו. אני מנסה ליצור שיחה מעניינת בנושאים שונים, וברוב המוחלט של המקרים השיחה נתקעת כאשר אני שואל ".... אז מה דעתך על X?" והיא עונה ב"לא יודעת, מעולם לא חשבתי על זה". ניסיתי כל כך הרבה נושאים שונים שמעניינים אותי ולא זכור לי נושא אחד שבאמת היא התעניינה בו והמשיכה לדון איתי.
דוגמה נוספת היא שכשאנחנו יוצאים עם החברים המשותפים שלנו, כולם תמיד מוצאים על מה לדבר, מדברים על נושאים מעניינים ויש צחוקים, ורק היא יושבת כמו דג, ולא מוציאה מילה. המצב הזה גורם לי להרגיש כל כך לא בנוח, כי מה אני אמור לעשות? להשתתף בשיחה שמעניינת אותי למרות שהיא שותקת ונראית משועממת ברמות, או אולי לנסות לדבר איתה בשביל שהיא לא תהיה לבד?
יש לי חברים שאני איתם כבר 4-6 שנים ותמיד יש לנו על מה לדבר, כל יום נושאים חדשים, ואני מרגיש שהם ראשים פתוחים יותר שכאשר אני מעלה נושא או רעיון, הוא כמעט תמיד יתפתח לשיחה. אבל איתה אין את זה...

לא מזמן שאלתי אותה - "למה תמיד שאנחנו עם כולם את שותקת ולא משתתפת בשיחה?" והיא ענתה ש"הנושאים האלו לא מעניינים אותי". שאלתי אותה, "אוקיי, אז איזה נושאים כן מעניינים אותך? על מה אני יכול לדבר איתך ויהיה לך מעניין?" והתשובה הייתה, כצפוי, "לא יודעת".
זה נשמע נורא להגיד את זה אבל היא פשוט משעממת אותי. היא לא אוהבת לנסות דברים חדשים (לא מבחינת תחביבים, לא מבחינת רעיונות וגם לא במיטה) והיא נותנת לי תחושה שפשוט אין לה תחומי עניין, חוץ משניים בנאליים מאוד.

בנוסף יש לי תחושה שדברים שעבורי הם בסיסיים והכרחיים, עבורה הם לא חשובים. למשל - בעלי חיים ועזרה לאחרים. אני מטורף על בעלי חיים והיא "אוהבת אותם כשהם רחוקים". לא מזמן הלכנו בשכונה ואז שמעתי יללות של גור חתולים, התחלתי לחפש ואני רואה גור בן שבועיים-שלושה, דומה לחתולה שאימצתי לפני חצי שנה. אני מתקרב לעזור לו לרדת מהעץ וברקע אני שומע אותה צועקת עליי - "השתגעת? מה אתה מתקרב אליו?! ומה אם יש לו מחלות? שלא תעז לגעת בו אתה שומע אותי?". אחרי שעזרתי לחתול לרדת מהעץ והוא ברח, שאלתי אותה "אז מה את מצפה, שאני אשאיר אותו תקוע על העץ, לבד, רעב ומפוחד?" והיא אומרת לי "כן, אני לא רוצה שתגע בחתולי רחוב, מישהו אחר יעזור לו". זה דפוס שחוזר על עצמו ולא מקרה פעמים, המשפטים "אחרים יעשו" ו"אני בטוחה שידאגו לזה ולזה" חוזרים על עצמם ואלו משפטים שכואב לי לשמוע, כי אני מאמין במשפט של גנדי - "עלינו להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".

השאיפות שלה נמוכות מאוד לעומת היכולות שלה (שנינו סיימנו בגרויות עם ממוצעים של 90+ לפני בונוסים), והיא בחורה אינטיליגנטית ברמות, שזה משהו שאני מאוד אוהב בה, אבל היא לא מחפשת לעשות עם זה כלום - היא לא רוצה להפוך את העולם לטוב יותר, היא לא רוצה להגיע רחוק, היא לא רוצה לשאוף גבוה, היא לא רוצה להשאיר חותם וLegacy אחריה. היא רוצה לחיות את החיים לפי המסלול הקבוע של צבא - לימודים - עבודה - ילדים - מוות, ומאוד קשה לי לדמיין את העתיד שלי ככזה.

יש לי עוד מיליון ואחת דוגמאות כאלה. כמובן שאני לא מחפש בחורה שתהיה בדיוק כמוני, צריך שוני וגיוון, אבל אני רוצה מישהי שתעניין ותסקרן אותי, שתרצה לנסות איתי דברים חדשים, שתרצה לכבוש את העולם וללכת הכי רחוק שרק אפשר, שיהיו לה שאיפות ותוכניות ומטרות. אני בסך הכל רוצה מישהי שכמו שאני מסוגל לדבר שעות על גבי שעות עם החברים שלי ותמיד יהיה מעניין ומסקרן, שכך אוכל גם איתה.
הדבר היחיד שמשאיר אותי בקשר הוא המחשבה של "אתה לא מעריך את מה שיש לך, עד שאיבדת אותו". מערכת היחסים שלנו לא רעה - היא פשוט לא טובה, ולא מספקת. האם זה סימן שצריך להפרד? או שזה אמור להיות ככה, ואני פשוט לא מעריך את מה שיש לי?
דבר אחרון שאבקש - אני יודע שהמילה תיפרדו נזרקת כאן בקלות, אז בבקשה רק תקראו עד הסוף ותחשבו מעט על הסיטואציה לפני שאתם זורקים את מילת המחץ. תודה לכולם.