כלואה בבית, מחכה שהימים יחלפו ואני כבר אוכל לעוף מפה

היי אשמח עם תקראו עד הסוף ותשאירו תגובה

אני ילדה בת 15 רגילה פחות או יותר בית ספר, חברים, תנועת נוער וכל השטויות. הקשר עם ההורים שלי לא משהו, לא נוראי אבל גם לא משהו, מתחת לממוצע. אם הייתי יכולה הייתי מחליפה אותם בהורים אחרים וגם הם היו מחליפים אותי ברגע שיתאפשר להם, אני רחוקה מהבת שהם היו מבקשים לעצמם. זה לא שיש ריבים או משהו פשוט היחסים קרירים ואני משתדלת למזער איתם מגע.

ביום שישי לפני שבועים ישבתי עם כמה חברים בגינה ושתינו. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שישבנו והכל היה סבבה אפילו לא הייתי בראש ואז כאילו אני בבית חולים. מסתבר שהתעלפתי ופינו אותי לבית חולים ועשו לי שטיפת קיבה. הרגשתי נורא, הרגשתי כמו סמרטוט אדם, כאילו לאיזה רמה צריך לרדת כדי להתעלף משתיה.
עכשיו עזבו את הקטע החינוכי של תראי מה קורה ששותים פשוט תחסכו, קיבלתי אותו מכל הכיוונים בשבוע האחרון, מורים חברים הורים ואני ישקר אם אני יגיד שאני לא ישתה יותר כי אני יודעת שכן.
בקיצור ההורים שלי מאוד לא אהבו את העיניין, הם אמרו לי משהו כזה "פגעת באמון שלנו אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לסמוך עליך, בחודש הקרוב אסור לך לצאת מהבית אלא עם זה לבית ספר ואנחנו גם נתקין לך תוכנת איתור לטלפון"
עכשיו מבחוץ זה נראה עונש הגיוני ושקול וגם כולה חודש מה את בוכה?
אני יסביר לכם למה אני בוכה.
- זה לא עונש חינוכי, השטיפת קיבה זה עונש חינוכי, ההנגאובר זה עונש חינוכי, זה שהקאתי כל מה שאכלתי זה עונש חינוכי, ההשפלה של לספר את זה לסביבה הקרובה שלי זה עונש חינוכי. לא לצאת מהבית חודש נניח זה לא עונש חינוכי, זה עונש של ממש נעלבנו ממך ובגלל שאנחנו העיקר עכשיו אנחנו רוצים שתסבלי כמו שאנחנו סבלנו. זה לא עונש זה נקמה, זה מונע מהסאדיזם שלהם כלפי נטו.
- אני בן אדם מאוד חברתי, אני כל יום עושה משהו עם חברים או בתנועת נוער, אף פעם לא תמצאו אותי יושבת בבית בין השאר כדי למזער מגע עם ההורים שלי. אני בעונש הזה כבר שבועים וכמעט אין יום שאני בוכה, אני מודה לאלוהים על כל רגע שאני בבית ספר ולא בבית וכנגמר הבית ספר הרגלים שלי לא רוצות ללכת. אין לי מקום מפלט, אין לי מקום שאני יכולה ולהיות אני, כל יום אני צריכה לראות את ההורים שלי שמתנהגים כאילו אכפת להם למרות שאני יודעת שזה מעניין להם את התחת, אנלא רוצה להיתקל בהם אז אני ישנה רוב הזמן, אני כמעט לא אוכלת כשאני בבית כדי לא לצאת מהחדר שלי למטבח. דוגרי אני מפחדת, אני מפחדת שאני יעשה איזה תנועה אחת לא נכונה וזה יגרום לאיזה פיצוץ גדול. אני פשוט רוצה לברוח, לישון אצל חברה או אפילו בפארק, לתת לפחדים שלי קצת מנוחה.
- חצי מהחיים אני לא איפה שאני אומרת שאני. זה לא שאני הולכת לבורדלים או משהו כזה, אני הולכת למקומות נורמלים שכל ילד הולך אליהם, אני פשוט יודעת שהם לא יאהבו את איפה שאני אז אני משקרת. הם כל כך נפגעו וכל כך רעשו אל זה שאין להם אמון בי אבל לא מזיז להם שאין לי אמון בהם, שלושתרבעי ממה שעובר עלי אני לא יכולה להגיד להם כי אני יודעת למה זה יגרר. הם מצפים שאני ישתף אותם שאני שותה כשאפילו את המילה חוטיני אי אפשר להגיד לידם (יש לי חוטיני אבל אני מחביאה ומכבסת לבד). מבחינתם קרא לי משהו רע הם לא ינסו להזדהות איתי או להגיד לא נורא או משהו כזה, אם יחפשו מה יכלתי לעשות כדי למנוע את זה, איפה אני הייתי לא בסדר. אז אני באמת לא מבינה למה הם חשבו שאני ישתף אותם שאני שותה.

זה לא עיניין של השנתיים שלוש האחרונות זה שאין לי אמון בהם, זה עוד מימים ימימה. תמיד הייתי הילדה הפחות אהובה בבית, אותי אספו מהמועדונית בארבע ואת אחותי לקחו באחת, כלפיה הפגינו הרבה יותר אהבה זה היה ניכר לעין. עד כיתה ו ניסיתי לרצות אותם, לעשות דברים כדי שהם יאהבו אותי אבל בכיתה ו הבנתי שאין טעם. ויתרתי על השקר איתם והקפתי את עצמי בהרבה חברים. זה המצב שלי עד היום ודוגרי די טוב לי ככה.
ניסיתי לדבר עם היועצת על זה אבל היא דיי הפחידה אותי. גוללתי בפניה את הסיפור אבל היא לא ממש התייחסה אליו, היא אמרה שהיא רוצה שנמשיך לדבר, שאני מדליקה אותה, שכל פעם שהיא שומעת את השם שלי נדלקות לה העיניים. ברחתי משם כל עוד נפשי בי ולא חזרתי.
הקיצקץ מה אני עושה, אני כבר מרגישה את השפיות נוזלת לי מהאוזניים.