הכל התחיל בסביבות גיל 16 כשהתחלתי לצאת עם החבר הראשון הרציני שלי.
הוא היה מעיר לי על הבטן, מקניט אותי על המראה שלי והכל היה כמובן ב"רוח טובה", כביכול.
כמובן, שתמיד בתור ילדה קטנה היו לי מחשבות באופן קבוע על כמה שאני שמנה (הייתי ילדה שמנמונת אך רחוקה מלהיות "עצומה" כמו שחשבתי שהייתי).
קראתי מלא בלוגים של אנורקסיות, בולימיות והרבה מאד דברים שקשורים לזה.
מפה לשם, התחלתי להקיא בכוונה.
היו לי תקופות נורא ארוכות שהייתי משחקת "משחקי צום", שהייתי צמה שעות על גביי שעות ומיום ליום מגדילה את כמות השעות ללא אוכל.
עם השנים, הייתי מקיאה אבל לא בצורה קבועה.
לאט לאט, ככל שהתבגרתי הייתי מקיאה בטווחים יותר ויותר קצרים. היו לי תקופות טובות יותר שלא הייתי מקיאה חודשים.
מפה לשם, הייתה לי גם תקופה יחסית ארוכה שהייתי בתת משקל דיי חריף.
צום, הקאות וספורט אובססיבי.
תמיד הכחשתי את מה שיש לי.. תמיד ניסיתי לא להאמין לכל הסימפטומים.
בחצי שנה האחרונה אני פשוט כל כך מחזיקה את עצמי שלא להקיא (חוץ מפעם אחת שפשוט נשברתי לפני חודש וחצי בערך והקאתי את נשמתי).
עכשיו, גם כשאני מגיעה למצב שאני מרגישה שאכלתי ברמה שאני לא יכולה להתמודד עם עצמי אחריה, אני לא מקיאה.
אני פשוט תוהה אם זה בגלל שאין לי מספיק פרטיות לעשות את זה (אני גרה בדירת שותפים) או שפשוט הצלחתי להתגבר על זה לבד, למרות כל הספקות.
האם ללכת לפסיכולוגית מטפלת או כל דבר שקשור לזה? אני מסוגלת להלחם?
תודה על הסבלנות ועל תשומת הלב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025