אני לא אספר את שמי כי הרבה אנשים יכולים לזהות אותי רק לפי השם שלי. לכן לא אתן יותר מדי פרטים מזהים על עצמי. אבל זהו סיפור חיי:
כשהייתי ילד קטן באזור גיל 9-10 הייתי ילד ממש חלש ומוכה בבית ספר. ילדים היו מחביאים לי את התיק, זורקים עליי דברים כשאני בתוך השירותים ונותנים לי כאפות. בגיל 11 נתקלתי בפרסומת על בית ספר לקראטה. למחרת כבר הגעתי לשיעור הראשון ומאז התאהבתי באומנויות לחימה.
אחרי כמה חודשים בקראטה, התחלתי ללמוד גם קרב מגע ולאחר כמה שנים בקראטה ובקרב מגע התחלתי ללמוד MMA. בשלושת אומנויות הלחימה הייתי הכי טוב מבין שאר המתאמנים. היום אני דאן 2 בקרב מגע ודאן 2 בקראטה. וב-mma אני כבר הרבה יותר טוב מהמאסטרים שלימדו אותי. הייתי מתאמן 5 פעמים בשבוע כל יום כמעט 5 שעות.
בגיל 11 שברתי ביום אחד ל-8 ילדים את הידיים לאחר שהציקו לי ומאז אף אחד לא העז לצייץ לידי.
איך שהייתי חוזר מהבית ספר לא הייתי עושה אפילו שיעורים אלא ישר מתאמן על הכושר שלי ועל מה שלמדנו בשיעור (באומנות לחימה). בצבא הייתי ביחידת המסתערבים. ובאמצעות גופי בלבד ללא נשק קר או חם חיסלתי לא מעט מבוקשים. אנשים היו מכנים אותי קילר
אחרי 4 שנים בצבא (קבע) השתחררתי, עבדתי, טיילתי והתחלתי ללמוד תואר שבכלל לא מעניין אותי. ההורים לחצו עליי ללמוד כי באנו ממשפחה מאוד ענייה ועכשיו אני לקראת סוף התואר במדעי המחשב (עד גיל 11 הייתי פריק מחשבים)
אבל אני מרגיש שזה לא המקום שאליו אני רוצה להגיע! תבינו אלוהים הביא לי כישרון להיות הכי טוב בעולם בהיאבקות. קיבלתי גנים מעולים, מבנה גוף מעולה. אני 1.87 שוקל 90 ק"ג על 9 אחוז שומן. אני מרגיש שיש חיה בתוכי שרוצה להשתחרר
ולכן המטרה שלי היא לטוס לחו"ל ולנסות להתקבל ל-UFC (היאבקות מקצועית)
אני יודע שאני יכול לנצח כל אחד ואני גם יודע שאני ירוויח מיליונים מזה כמו קונור מקרגור.
האם להקשיב להורים או לעצמי? מה אתם אומרים??
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות