לפני הצבא רציתי לשרת בתפקיד משמעותי, הכרתי את עצמי כבן אדם שמח וחברתי ורציתי להגיע למקום "שבוז" ולנסות לשנות כמה שאפשר. אז ביקשתי להיות תצפיתנית. אבל מאז שהתגייסתי אני לא מכירה את עצמי. קשה לי עם הכל. אני לא מצליחה להפסיק להיות עצובה ולשחרר את המועקה והחרדה התמידית מהלב שלי. זה התחיל בטירונות, עבר לקורס, ועכשיו גם בסדיר. אני כבר 4 חודשים בצבא ואין יום שלא בכיתי בו. אני קמה עם תחושה רעה ובכל רגע פנוי מתקשרת להורים שלי ובוכה להם. בשבתות כשאני יוצאת הביתה אני רק חושבת על הרגע שאני צריכה לחזור ולא מפסיקה לבכות ולהתבודד ולשקוע בזה. מילדה שמחה ומלאת בטחון ומוטיבציה הפכתי לילדה עצובה, חסרת בטחון והערכה עצמית, מפוחדת וממורמרת.
אין מה לדבר על קב"ן, יש מלא כמוני בחמ"ל שבצדק או לא בצדק הולכות עם סיפור דומה ופשוט אומרים להן לנסות להתמודד. ואני גם לא רוצה לצאת מהצבא או מהתפקיד כי ההערכה העצמית שלי מספיק כבר מנופצת. איך זה שכולם עושים צבא? איך זה שכולם מצליחים להתמודד עם זה ורק אני לא?
מה אני יכולה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025