הי אני בן 18. החיים שלי בחרא
בקושי הולך לבית ספר. ואני תלמיד שהיה מצליח. בא שיעור ועושה מה שעושים ב10 שיעורים. מגיל קטן כ14. הסתבכתי בפלילים. זה התחיל במשהו יחסית חמור לילד בגילי והסתבך עוד יותר עם משהו אחר.
אין אבא בבית. הוא עזב מזמן וחייתי רק עם אמא ושנמ אחיות גדולות. רק בשנה האחרונה הוא חזר להיות עם אמא שתי בקשר . הוא מחרפן אותה.
היא בחובות ענקיים. ענקי לקחתי החלטה לעשות משהו חוקי בחיים ולהתקדם ולעזור לבית. נכנסתי בסוף ליותר תסביך. ניהייתי בחובות לחברים. סכומים גדולים. הסתבכתי גם בחובות עם עבריינים ואין לי מושג מה לעשות . אלאוכלי במצב יותר חרא. בקושי יש לה כסף לאוכל.
ומסובך מפה ועוד מלא. וכל יום ועובר ואני תקוע תא זז. לא יודע מאיפה להתחיל. לא יכול לעבוד. יש לי נראלי ים של בעיות נפשיות. אבל אני מסתיר הכל. תמיד הדחקתי. תמיד לא היה כסף כמו לשאר. לחברים היו אופניים לי לא. הלכו לאכול פיצה. לא הייתי הולך. כי לא רציתי לבקש מאמא שלי 20 שקל. כי גם אם יהיה לה. אין לה מיותר. תמיד זה היה ככה
בזמן האחרון זה ניהיה על הפנים אצלה. אולי נעזוב תבית. לא ידוע כלום.
ולי יש על הראש מלא חובות למלא אנשים. מלא חברים שאין לי כוח אליהם שמזיינים תמוח. קצינות מבחן. הצבא והבית ספר שאני. צריך להשלים בגרויות. עבודה רגילב כדי לצאת מהכל. אבל הכל בזמן קצר. לא נשאר זמן. חשבתי בטיפשות. כל הזמן למדתי בבית ספר. ועכשיו אני אפשל? לא יסיים בגרויות?
כל הבית בתסביך אחותי גם. והשניה בריב איתנו.
אני מרגיש שהכל חונק אותי. מה שקורה בבית ובכל מקום. ואני לא עושנ כלום. יום ועוד יום עובר ושום דבר לא זז. אני לא מתפקד. בקושי אוכל. ואם יש משהו שלא טעים לי אני לא יאכל. אני בן 18. לא הייתה לי ילדות. לא חברה. רק חברים מזויפים שוקל 40 קילו .
לא רציתי תמיד חברה כי ידעתי שצריך כסף. אין לי רישיון. ועם המזל הנאחס שלי החברה שהתחלתי ללמוד אצלה נהיגה לפני שהסתבכתי ממש. פשטה רגל.הכל פשוט מעורבב. יש ים של דברים. הכל חונק . פעם לא הייתי בוכה. עכשיו אני בוכה שאמא שלי אומרת לי שאם אני לא ישתנה ויתחיל לקום בבוקר היא תתמוטט נפשית. ואם היא תמות זה בגללי.
אין דבר שאני אוהב יותר ממנה. והייתי ילד חרא תמיד. היה לה קשה תמיד. אף פעם לא הסתפקתי במה שיש. ותכלס יש למרות שלא הרבה. ועכשיו הכל דפוק. לא יושע מה לעשות. באלי לגמור הכל. אבל אני מאמין ,אין כלום למעלה. ושאם אני ימות אני רק יהרוג גם את אמא שלי. קיצר לא יודע עוד מה להגיד. קשה לספר ולעלות הכל בראש בדקה. אני מתוסבך לחלוטין החיים שלי מתוסבכים. רק דיכאון. אני חווה התקפי חרדה לעיתים. אנשים קשה להם להבין אותי. גם אני לא אוהב לשתף אני סגור יחסית ומופנם. אבל שומע הכל מקבל הכל. יודע איך להתנהג עם אנשים. אבל אני לא סומך על אף אחד. אין לי אמון. יש עוד מלא דברים שפשוט רצף של חרא בגיל כזה אני לא יודע איך אפשר לקום מפה להמשיך חיים טובים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות